צעקות, בכי, פחד. זה מה שאני זוכרת מהחוויה הראשונה שלי עם אנטישמיות. זה היה עוד יום שגרתי במרכז הלמידה של ילדיי, שלמדו בבית, שם העברתי שיעור בשם "מועדון התרבות". החדרים במרכז היו קטנים ומרובעים, עם מטבח גדול בין המסדרונות. ילדים בכל הגילאים הסתובבו שם, רובם שמחים, נהנים מילדותם במלואה. בשיעור הזה למדנו הכל על תרבויות שונות. ריח האוכל והאווירה במרכז הלימוד היו מאירים את ימי רביעי בבוקר. השיעור הזה נתן לי פורקן יצירתי שלא ידעתי שאני זקוקה לו.

באמצע השיעור היינו מתחילים לאפות או לבשל משהו מאותה תרבות, שכן האוכל מגלם תרבויות באופן שמילים אינן יכולות. יום אחד, שני אנשים הגיעו לדבר על מדינה בשם מרוקו, מקום במזרח התיכון לא רחוק מישראל. כתלמידת כיתה ו', לא הבנתי שיש אנשים, אפילו עד היום, הסבורים שישראל לא צריכה להיות מדינה. ידעתי מדוע התרחשה השואה, והכרתי את הדעות הקדומות הרבות האחרות כלפי יהודים שהתרחשו לאורך הדורות, אך חשבתי שכבר מזמן התגברנו על כל זה.

ובכל זאת, כאן, בכיתה הזאת, הערה קטנה שלי על הדמיון בין הערבית לעברית גרמה לאם שלימדה לצעוק עליי. "אני לא מאמינה שישראל צריכה להיות מדינה", אמרה, מול כל הכיתה. הבטתי בה כאילו ראיתי רוח רפאים. רעדתי. "האם שמעתי נכון?", חשבתי. הרגשתי את כובד כל הכאב של העם היהודי מולי, הייתי אחת מהם, סוף סוף הבנתי. מאוחר יותר, שאלתי אותה למה התכוונה, והסברתי שאני יהודייה והעברית היא רק חלק מהתרבות שלי. חשבתי שהיא תבין, אחרי הכל, זו כיתת מועדון תרבות. זה לא היה המצב. משום מקום, היא החליטה להאשים אותי שהרגתי את ישו. רצתי לשירותים ובכיתי, תוהה מה יכול לשכנע הורה, שיש לו ילד בגיל שלי, שאני הרגתי את ישו. אדם שמת כבר אלפי שנים, נהרג על ידי, ילדה בת 12? ברגע הזה, במובן מסוים, התבגרתי, מהר יותר ממה שחשבתי שצריך. העולם כל כך מפחיד, וזה לא אמור להיות משהו שתלמידת כיתה ו' מודעת אליו, משהו שילדה בת 12 יודעת מניסיון. מבולבלת מחוסר הבגרות של ההורה הזה, ומפחד ממה שמחכה לי בחוץ, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

מהחוויה הזו למדתי שרבים מהמבוגרים מקבלים מידע ומאמינים בו באופן עיוור. לאחר תהליך עצום של צמיחה אישית, התחברתי יותר ליהדות שלי, מה שדחף אותי עוד יותר להילחם נגד ההערות הקשות של אנשים. היהדות היא חלק מהזהות שלי, חלק ממי שאנחנו. הביטוי "יחד כאחד, מאוחדים לנצח" עולה בדעתי. BBYO מדגיש BBYO את החלקים הטובים ביותר ביהדות, ומקרב את בני הנוער של המיעוט שלנו יותר מאי פעם. בשל כך, עלינו להילחם בחזרה. אנטישמיות לא צריכה להיות משהו שמישהו חווה, או כל דעה קדומה אחרת לצורך העניין. עם זאת, האנטישמיות מקיפה אותנו, ולמרות מאמצים רבים, היא עדיין קיימת עד היום. אני לא יודע אם אפשר לשנות את דעתם של מבוגרים, אבל כבני נוער יש לנו הזדמנות ללמד ילדים מתרבויות אחרות מהו היהדות. אנחנו יכולים להבטיח שהמנהיגים העתידיים בחברה שלנו יהיו מודעים לכך שאנחנו לא מהווים סכנה לעולם, אלא רק מנסים לחיות בו בשלום.

בהקדשה באהבה נצחית, קילי גארפילד, BBG לנצח