כשהייתי קטנה, תמיד רציתי שסנטה קלאוס יירד דרך הארובה שלי. כל הילדים בבית הספר שלי היו מתענגים על הזיכרונות שלהם ביום חג המולד, על המתנות שביקשו מסנטה השנה, ועל השאלה אם הם ברשימת הילדים הטובים או הרעים. השתוקקתי לבוקר של חג המולד, שבו אוכל לרוץ במורד המדרגות ולפתוח מתנות. הייתי רואה ילדים עומדים בתור ברחוב שלי כדי לשבת על ברכיו של סנטה, ורציתי כל כך להיות אחד מהם. אז, למרות השורשים היהודיים שלי, הייתי מחכה בתורים האלה, ומייחלת כל שנה שסנטה יבוא אליי הביתה וייתן לי מתנות.  

אבל, כילדה יהודייה, לא קיבלתי אף אחד מהדברים האלה. במקום זאת, קיבלתי חג שנקרא חנוכה, חג שטבוע בסיפורי ניצחון והישרדות יהודיים. חג של שמונה ימים ושמונה לילות של מתנות. לא רציתי להיראות כמי שאינה אסירת תודה על המתנות שקיבלתי; אהבתי את המתנות שקיבלתי. אבל כל מה שרציתי היה להגשים את חלומות הילדות שלי ולפגוש את האיש שעובד בקוטב הצפוני.

לחנוכה, בדיוק כמו לחג המולד, יש מסורות וחגיגות ייחודיות משלה. הסיפורים שאנו מספרים לילדינו אינם מעוטרים בקסם, אלא בריאליזם. הסיפורים האלה אכן התרחשו, ואנחנו שרדנו. חנוכה הוא חג של אור, המבטא את האמונה כי מעבר לכל החושך יש משהו שם בחוץ. כיום, אני מעריך את מה שעם שלנו עבר כדי להביא אותנו עד הלום. עם זאת, הקונפליקט הפנימי שלי גרם לי לחוש אשמה שלא יכולתי להתעלם ממנה. רק רציתי להיות חלק מזה.

למרות שזה לא כתוב בשום מקום, היציאה של יהודים לקולנוע בחג המולד הייתה מעין חג לאומי משלנו. נראה שבחג המולד, ה-25 בדצמבר, כל העולם נעצר. טוב, בכל מקום חוץ ממסעדות סיניות ובתי הקולנוע. לא משנה מה מוקרן בקולנוע, המשפחה שלי תראה את זה. עם שילוב של אורז מטוגן ופופקורן קולנוע, אולם הקולנוע הוא הזירה שלי. ריח החמאה הטעים וצלילי התפוצצות הגרעינים היו, בקצרה, חג המולד שלי. לאכול אוכל סיני בחג המולד הפך במידה מסוימת למסורת משלנו, מסורת ללא הזוהר של הקוטב הצפוני, אך עם הקסם הפנימי. למרות שמעולם לא הצלחתי לחגוג חג מולד משלי, למדתי לאהוב את המסורות שלנו יותר ויותר מדי שנה.