אני מנתקת את הטלפון ל-30 דקות, ואמי מתקשרת אליי מחדרה כדי לספר לי שכל ישראל נמצאת תחת מתקפה. אנחנו מתיישבות ומתחילות לכתוב לרשימה אינסופית של אנשי קשר כדי לשאול לשלומם. המשפחה שלי שם, סובלת, מסתתרת במקלטים, אבל אני כאן. בדמעות, אנחנו מלאות בדאגה. אני רוצה שאנשים, ולו לרגע אחד, ינסו להבין מה זה אומר להיות יהודי ציוני, או לפחות איך אני חווה את המצב הזה. 

אני חי בברצלונה, חיים שלווים ונורמליים, אך במקביל, אחי חי בישראל. לא רק הוא, אלא גם בני דודי, דודיי, חבריי, ובני משפחה נוספים שאולי אני אפילו לא מכיר עדיין. אני חיה בפחד שמשהו עלול לקרות להם, וחושבת על הסבל שהם עוברים. אני חושבת על הסכנה שהם נמצאים בה. אני חושבת על איך כאן בברצלונה, אנשים בגילי ואני מנסים להבין את הציונים שאנחנו צריכים כדי להתקבל לאוניברסיטה, בעוד שם, הם בוחנים לאיזו יחידה בצבא הם יצטרפו כדי לסכן את חייהם בהגנה על המדינה שלהם. כי אם הם לא יעשו את זה, לא תהיה לנו מדינה. זה פשוט ככה. הם לא שואלים את עצמם אם זה שווה את זה, אם זה מסוכן מדי. הם פשוט חושבים, "אנחנו חייבים להגן על המולדת שלנו ועל המשפחות שלנו."

לרגע אחד, נסו לדמיין את מצבם — את רגשותיהם של אותם הורים, אותם אחים ואחיות, אותם סבים וסבתות של נערים בני 18, 19, 20, 21, המסכנים את חייהם בדרכים שאנו אפילו לא יכולים לדמיין, ורואים את חבריהם הטובים ביותר מתים לצדם, הרבה לפני זמנם.

ועכשיו, דמיינו גם ילדים קטנים רצים למקלטים תת-קרקעיים, שם הם מבלים שעות ארוכות בזמן שהאזעקות נשמעות ברחבי הארץ, מבלי להבין לגמרי מדוע. קשישים, המתקשים לקום, נאלצים לרוץ למקלט במהירות האפשרית.

מצב קשה, לא?

בחודש האחרון, סבלתי מאוד בגלל אחי. קשה להגיד לאחי בן ה-20 שיישמר על עצמו, ושאם יקרה לו משהו, אני אמות. אבל זה עוד יותר קשה כשהוא עונה: "לא, את חייבת להמשיך הלאה, בשביל אמא ואבא". שיחה שכזו אינה שגרתית עבור אנשים רבים. 

וכשאני חושב על זה, המצב שלי הוא כלום לעומת מה שרוב האנשים בישראל עוברים.

אז, למרות שזה המצב שם, זה המקום שבו אני מקווה לגור בשנה הבאה. קשה להבין, נכון?

אתה יודע מה קורה? זה נשמע עצוב מאוד לומר את זה, אבל כיהודי ציוני שחי בגולה, אני מרגיש שאני נמצא במאבק מתמיד, מנסה לחיות את שתי חיי — נשמתי בישראל וגופי בברצלונה. מאבק להגן על ארצי מרחוק. אני לא יכול להגן עליה מפני מתקפות טילים, אז מה שנשאר לי זה להגן עליה מפני מתקפות מילוליות, מפני העלבונות והצעקות שמכוונות ישירות למשפחה שלי, לבית שלי.

הבית שלי, שבו, למרות שאני נאלצת להסתתר במקלטים מפני טילים, אין מקום אחר שבו אני מרגישה בטוחה כמו שם.

אני רק מבקש שלא יהרסו את ביתי, כי אז גם נשמתי תיהרס.

שלא ייהרסו עוד חיים, עוד משפחות, עוד בתים. לא עוד.

----

ניתקתי את הטלפון ל-30 דקות, ואז אמי התקשרה אליי מחדרה כדי לספר לי שתוקפים את כל ישראל. התיישבנו והתחלנו לכתוב לרשימת אנשי קשר אינסופית כדי לשאול לשלומם. המשפחה שלי שם, סובלת, מסתתרת במקלטים, אבל אני כאן. בדמעות, דאגה מילאה אותנו. אני רוצה שאנשים ינסו לרגע להבין מה זה אומר להיות יהודי ציוני, או לפחות איך אני חווה את המצב הזה.

אני גרה בברצלונה, חיים שקטים ונורמליים, אך במקביל אחי גר בישראל, ולא רק הוא, אלא גם בני דודי, דודיי, חבריי ובני משפחה נוספים שאני בוודאי עדיין לא מכירה. אני חיה בפחד שמשהו יקרה להם, בחרדה מהסבל שהם עוברים, אני חושבת על הסכנה שהם נמצאים בה, וזה יוצר לי גוש בגרון ומכווץ את הלב. אני חושבת שכאן בברצלונה, אני ושאר האנשים בגיל שלי בודקים את ציון הסף לכניסה לאוניברסיטה, בעוד שם הם בודקים לאיזו יחידה בצבא הם הולכים להיכנס כדי לסכן את חייהם בהגנה על המדינה שלהם, כי אם הם לא יעשו את זה, לא תהיה לנו מדינה. פשוט ככה, הם לא שואלים את עצמם אם זה שווה את זה, אם זה מסוכן מדי, הם פשוט חושבים שאנחנו צריכים להגן על הבית שלנו ועל המשפחות שלנו.

נסו לרגע לדמיין את מצבם, את תחושותיהם של אותם הורים, אחים ואחיות, סבים וסבתות של צעירים בני 18, 19, 20, 21... שמסכנים את חייהם בדרכים שאנו אפילו לא יכולים לדמיין, שרואים את חבריהם הטובים ביותר מתים לצדם בטרם עת.

ועכשיו תדמיין גם ילדים קטנים שנמלטים למקלטים תת-קרקעיים, שם הם מבלים שעות על גבי שעות, בזמן שאזעקות נשמעות בכל רחבי המדינה, מבלי שיבינו היטב מדוע. קשישים שמתקשים לקום, נאלצים להגיע למקלט במהירות האפשרית.

מצב קשה, לא?

בחודש האחרון סבלתי בגלל אחי. קשה לומר לאחי בן ה-20 שישמור על עצמו, ושאם יקרה לו משהו אני אמות, אבל עוד יותר קשה לשמוע אותו עונה לי: "לא, מלכתי, את צריכה להמשיך הלאה, בשביל אמא ואבא". שיחה שלא ממש שגרתית עבור הרבה אנשים.

לחשוב שהמצב שלי הוא כלום לעומת מה שרוב האנשים בישראל עוברים.

ובכן, למרות שזה המצב שם, זה המקום שבו אני מקווה לגור בשנה הבאה. קשה להבין, נכון?

אתם יודעים איך זה, זה נשמע עצוב מאוד לומר את זה, אבל כיהודייה ציונית שחיה בגולה, אני מרגישה שאני נמצאת במאבק מתמיד, מנסה לנהל את שתי חיי – הנשמה שלי בישראל והגוף שלי בברצלונה. מאבק שבו אני מנסה להגן על המדינה שלי מרחוק. אני לא יכולה להגן עליה מפני מתקפות הטילים, אז מה שנשאר לי זה להגן עליה מפני ההתקפות המילוליות, מפני העלבונות והצעקות, שמכוונים ישירות למשפחה שלי, לבית שלי.

הבית שלי, שבו גם אם אני נאלצת להסתתר במקלטים מפני טילים, בשום מקום אחר אני לא מרגישה בטוחה כמו שם.

אני רק מבקש שלא יהרסו את ביתי, כי אז גם נשמתי תיהרס.

שלא ייהרסו עוד חיים, עוד משפחות, עוד בתים, פשוט לא עוד.