לפני חמישה חודשים ישבתי בסלון שלי וצפיתי באדן גולן מבצעת את השיר שלה לאירוויזיון, "October Rain". השיר, המוכר כיום בשם "Hurricane", משקף את סערת הרגשות שרובנו חווינו בשנה האחרונה. עם זאת, באותו רגע לא הבנתי את משמעות הכותרת.

שלום, שמי לוגן רייך, חבר Aleph המזרחית: צפון קרוליינה, ובאופן אישי יותר, מקול הריים BBYO. אני מאשוויל, צפון קרוליינה — עיר קטנה השוכנת בין הרי מערב צפון קרוליינה, הידועה בנופיה עוצרי הנשימה, בסצנת האוכל התוססת שלה, ובזמן האחרון גם בהוריקן שהפך את חיינו על פיהם. פוסטים ברשתות החברתיות יכולים להראות את תוצאות האסון, אך הם לא מצליחים לחשוף את עומק הקשיים שאנו חווים כאן. שיטפונות חסרי תקדים סחפו בתים ועסקים. עשרה ימים לאחר מכן, אנחנו רק מתחילים להחזיר את החשמל, והמים לא צפויים לחזור במשך חודשים.

בתוך כל זה, ברחתי לשארלוט כדי לחגוג את ראש השנה עם חברים, בניסיון למצוא קצת תחושה של שגרה. אך ב-6 באוקטובר, משפחתי חזרה לאשוויל. חזרנו כדי להתאבל — לא רק על מה שהוריקן הרס, אלא גם על אירוע נוסף שזעזע את כולנו: הפיגועים של ה-7 באוקטובר. בעקבות הוריקן הלן, בית הכנסת שלי ובית הכנסת הרפורמי המקומי ארגנו טקס משותף מאולתר של תשליך וטקס זיכרון.

אמי ואני הגענו מוקדם כדי להכין את הדברים ההכרחיים עבור אלה שפחות בר מזל, והצבנו כיסאות על גדת הנהר. תוך כדי ההכנות, הבנתי עד כמה השנה האחרונה, שהייתה רוויה במוות, בכאב ובאובדן, הוצלה על ידי ההרס שהתרחש ממש בחצר האחורית שלי. בעומדי בחניון ההוא, כשצפירות הסירנות נשמעות מרחוק וצלילי הנהר הזורם ברקע, הצלחתי להתחבר לרגע. במשך אותו רגע קצר, הרשיתי לעצמי להתאבל בכל הכיוונים — להתאבל על שתי הטרגדיות, דבר שלא הייתי מוכנה אליו.

כשהקהל התאסף, שאלות מוכרות מילאו את האוויר: "מה שלומך?" "הכל בסדר?" בעיירה שהוחרבה עד היסוד, היה קשה אך חיוני לחשוב מעבר לאשוויל, לזכור את עם ישראל. לאחר השיחות החברתיות המקובלות, התכנסנו על הדשא, שם הוצבו כיסאות ומחזורים. יחד, הזכרנו: באמצעות שירים, באמצעות סיפורים על אלה שאבדו, ובאמצעות תפילות למען אלה שעדיין מוחזקים כבני ערובה. באותו מרחב קדוש, הקהילה שלנו התקרבה עוד קצת.

עם תום התפילה, שרנו את "מישברך", תפילה שאני שרה בכל בוקר מאז ה-7 באוקטובר. דמעות זלגו על פניי כשזיכרונות מהשנה האחרונה, מהחודש האחרון ומהשבוע האחרון הציפו אותי. האבל על הסופה הזו ועל אותו "גשם אוקטובר" הזכיר לי שלבי נשאר בשני המקומות — מתאבל על שתי האבדות ומחזיק בתקווה לשלום. יהי היום הזה, שנה לאחר הפיגועים, תזכורת לנו כי אין סערה – בין אם ממשית ובין אם מטפורית – גדולה מכדי שנוכל לעבור אותה יחד.