כשהתמודדתי לראשונה בבחירות לסניף, חשבתי שהרגליים שלי יבגדו בי. חשבתי שהן יסרבו לזוז ויישארו נטועות מול הכיסא שלי. אבל זה לא קרה. 

באותו ערב יצאתי מאותו החדר בתור "אורכט" ה-168 של הסניף שלי, וזה שינה לא רק את תפיסתי לגבי BBYO גם את תפיסתי לגבי היבט מסוים בחיי. בתור "אורכט", הוטל עליי לתעד כל תוכנית ואירוע בתמונות, ובפרט "תמונות חמודות", בהתאם לבקשת הסניף שלי. בנאומי הבטחתי זאת. הבטחתי שאצלם תמונות מבוימות וגם תמונות ספונטניות, תמונות שידמו את האחווה הנשית והיהדות שהגלמנו. יותר מכך, נשבעתי להקל על כולם את העול על כתפיהם, בכך שאאפשר להם לחיות את הרגע בזמן שאני מנסה לתעד אותו. ידעתי שהזיכרונות שאנו יוצרים BBYO זיכרונות שיש להוקיר, וכי תמונות מאותם רגעים הן הלב הפועם של הזיכרונות. לכן, נשבעתי שלא יצטרכו לדאוג לתעד את החוויה בשום צורה אחרת מלבד בזיכרונם. הם יכלו להיות חופשיים באותו הרגע אם רק אפשרו לעצמם להפיק ממנו את המרב. הם לא היו צריכים לדאוג לוודא שיש להם תמונות, כי למזלם, אני הייתי שם כדי לדאוג לכך במקומם. 

ואכן, דאגתי. נתתי את כל כולי. הייתי דרוכה מהרגע שהתוכנית התחילה, קופצת ממקום למקום עם המצלמה ביד. קפצתי על כל הזדמנות לצלם ואמרתי כל הזמן: "היי, אפשר לצלם אתכם?" בסוף האירוע הצטברו אצלי כ-50 תמונות. 

אהבתי את התמונות שצילמתי. המצלמה הדיגיטלית שלי העניקה לתמונות תחושה של נוסטלגיה וקהילתיות. התלהבתי מהתוצאה, אבל משהו לא היה בסדר. הייתי מעיינת בתמונות לפני ששלחתי אותן למזכירה שלנו לפרסום, ובכנות, הרגשתי מנודה מכך שלא הופעתי באף אחת מהן. זה היה צפוי, כמובן, כי לא יכולתי לצלם את התמונה ולהופיע בה בו-זמנית. זה מה שהסכמתי לו. עם זאת, זו לא הייתה שורש הבעיה האמיתי. הבעיה הייתה שעשיתי בדיוק את מה שהבטחתי. בזמן שכולם חיו את הרגע ונהנו מהתוכנית, אני הייתי כל כך מקובעת על לתעד את הכל. בסוף הקדנציה שלי, גיליתי שאני לא רוצה להיות האדם הזה. יש אנשים שמרוצים לחלוטין מלהיות מאחורי המצלמה כל הזמן ולהתמקד יותר בתיעוד מאשר בחוויה, אבל זו לא אני. רציתי להיות בתוך הכל, שקועה בכל מראה, תחושה ורגש. 

תקופתי כ"אורכט" העניקה לי כל כך הרבה חוויות נפלאות. רכשתי הבנה עמוקה יותר של BBYO משמעותו, חוויות שלא הייתי מחליפה בשום דבר. במשך זמן מה נהניתי להיות זו שקופצת בין הפעילויות ומתעדת את החוויה שכולם חווים, אבל לאחר זמן מה, זה כבר לא נראה כך. למרות שהיה מדהים להיות "אורכט" במשך סמסטר אחד, אני מודה שהרגשתי הקלה כשזה נגמר. הייתי מוכנה להיות זו שמופיעה בתמונות. הייתי מוכנה להניח בצד את הטלפון, המצלמה והדאגות שלי, ולאפשר לעצמי לחיות את הרגע, כפי שהבטחתי לאפשר לכולם לעשות.