קשה לי למצוא את המילים. לאחרונה, המילים לא מספיקות לי. בכל פעם שאני מתחילה לכתוב, אני מרגישה כאילו אני חוזרת על אותו הסיפור, על אותו הכאב, שוב ושוב.

איך התרגלנו לצפות בסרטונים של אנשים הנמלטים על נפשם רק משום שהיותך יהודי והבעת זהותך היהודית בפומבי כבר אינן בטוחות?

סיפורו של העם היהודי הוא סיפור של תנועה, לא מתוך בחירה, אלא מתוך הכרח. לאורך מאות שנים ברחנו בחיפוש אחר ביטחון. גורשנו מאנגליה בשנת 1290. מספרד בשנת 1492. נמלטנו מפוגרומים ברחבי אירופה. ברחנו מהנאצים החל משנת 1941, ואיבדנו מיליונים לאכזריות בלתי נתפסת. גדלתי באמונה שהרדיפות הללו שייכות לעבר. האמנתי שהעולם התעורר מההלם שגרם רצח שישה מיליון יהודים, שהשואה סימנה נקודת מפנה ברורה – הבטחה של "לעולם לא עוד".

אבל טעיתי.

מה שפעם היה חלק מההיסטוריה הפך להווה שלנו. הווה שלא למד מהעבר. הווה שבו האלימות נמשכת, שבו האנטישמיות היא שוב מציאות עולמית, שבו השוני הופך למכשול לשלום, והבורות מתפשטת ללא מעצורים. הסיפור שלנו חוזר על עצמו. 

אני לא מרגיש בטוח באמסטרדם. וגם לא במנצ'סטר. וגם לא בוושינגטון די.סי. וגם לא בסידני. אבל אנחנו לא יכולים לבלות את חיינו בבריחה מתמדת.

ביום ראשון האחרון חל ליל חנוכה הראשון, סיפור שמלמד אותנו שגם ברגעים האפלים ביותר ניתן למצוא אור, ושהנסים אכן מתרחשים. באלפי בתים וקהילות ברחבי העולם התכנסו משפחות – צעירים ומבוגרים כאחד – כדי לחגוג את החג הזה, שתופס מקום כה חשוב בלוח השנה שלנו. המסורת מלמדת אותנו להציב את החנוכייה ליד החלון, כדי שאורה יזרח החוצה ויאיר את העולם בנס חנוכה. חג זה נועד להפיץ אור, מתיקות, הכרת תודה וחיבור. זהו חג של חוסן, קהילה ותקווה. הוא מחזיר אותנו לילדות, לתקופה שבה האמונה בנסים הייתה דבר טבעי.

אולם בסידני, ערב שנועד לחלוק את האור הזה במרחב הציבורי הפך לטרור, לרדיפה ולאובדן. המחשבה שילדים קטנים וקהילה שלמה יישאו מעתה זיכרון של פחד הקשור לחג זה היא קורעת לב.

אז אני שואלת:
מתי זה כבר יהיה מספיק?
מתי העולם יבין שאלימות לא פותרת דבר?
מתי ארגונים בינלאומיים — יהודיים ולא-יהודיים כאחד — יתייצבו באופן ברור וחד-משמעי נגד מה שאינו נכון?
מתי אנשים יתעוררו?
מתי נלמד?

השנה, בזכות ההזדמנות שניתנה לי לנסוע ולפגוש בני נוער וקהילות יהודיות ברחבי העולם בתפקידי כנשיאת בני הנוער של BBYO, ארגון הנוער היהודי הפלורליסטי הגדול ביותר, הבנתי עד כמה התנועה שלנו חיונית לקהילה. ב-63 מדינות, הן בקהילות היהודיות הקטנות ביותר והן בגדולות שבהן, אנו מספקים מרחבים בטוחים לבני נוער לבטא את ערכיהם וזהותם היהודית בעולם שבו הדבר מרגיש מסוכן יותר ויותר. 

אנו מחבקים את המסורות שלנו בשמחה ובגאווה כאשר אחרים מנסים להרוס אותנו. אנו מכשירים בני נוער להיות מנהיגים, פעילים ויוזמי שינוי. העולם זקוק לנו בדחיפות. בני נוער שיעמדו על מה שנכון ויילחמו ברע, בני נוער שיפעלו למען מטרות שחשובות להם, ובני נוער שבוחרים לשנות את העולם הזה. למדנו שאי אפשר תמיד לחכות שאחרים יפעלו – כי ברור שמשהו שבור. העולם זקוק למנהיגים צעירים שמאמינים בבניית עתיד שבו כל האמונות זוכות לכבוד, שבו מקבלים את הגיוון בברכה, ושבו הקהילה עומדת בראש סדר העדיפויות.

ובדיוק בזכות האור שאני רואה בעיניהם של מאות בני נוער — כשהם מתגייסים למען הקהילה, חוגגים את המסורות שלהם, או מקבלים בברכה את הילד הביישן ביותר בחדר אל מה שהופך למשפחה שנייה — לא איבדתי את האמונה.

הגיע הזמן להתעורר. כבר איבדנו יותר מדי. צריך לשים קץ למחזור הזה. אני לא רוצה שהדור שלי ימשיך לברוח.

וכפי שמזכיר לנו ההמנון הלאומי שלנו:

האור ינצח. 

---

קשה לי למצוא את המילים. לאחרונה, המילים לא נראות מספיקות. בכל פעם שאני מתחילה לכתוב, אני מרגישה שאני חוזרת על אותו הסיפור, על אותו הכאב, שוב ושוב.

איך התרגלנו לראות סרטונים של אנשים שנאלצים לברוח על נפשם רק משום שהיותך יהודי והבעת זאת בפומבי כבר אינן בטוחות?

ההיסטוריה של העם היהודי היא היסטוריה של תנועה, לא מתוך בחירה, אלא מתוך הכרח. לאורך הדורות, ברחנו בחיפוש אחר ביטחון. גורשנו מאנגליה בשנת 1290. מספרד בשנת 1492. נמלטנו מהפוגרומים ברחבי אירופה. ברחנו מהנאצים החל משנת 1941, ואיבדנו מיליונים לנוכח אכזריות בלתי נתפסת. גדלתי באמונה שרדיפות אלה שייכות לעבר. האמנתי שהעולם התעורר לאחר הרצח של שישה מיליון יהודים, שהשואה סימנה נקודת מפנה, הבטחה ל"לעולם לא עוד".

אבל היא טעתה.

מה שהיה פעם חלק מההיסטוריה הפך להווה שלנו. הווה שלא למד מהעבר. הווה שבו האלימות נמשכת, שבו האנטישמיות חוזרת להיות מציאות עולמית, שבו השוני הופך למחסום בפני השלום והבורות מתפשטת בחופשיות. ההיסטוריה שלנו חוזרת על עצמה.
אני לא מרגישה בטוחה באמסטרדם. גם לא במנצ'סטר. לא בוושינגטון, D.C. ולא בסידני. אבל אנחנו לא יכולים לבלות את כל חיינו בבריחה.

ביום ראשון האחרון חל ליל חנוכה הראשון, סיפור שמלמד אותנו שגם ברגעים האפלים ביותר ניתן למצוא אור ושניסים יכולים להתרחש. באלפי בתים וקהילות ברחבי העולם, משפחות — צעירות ומבוגרות — מתכנסות כדי לחגוג את החג הזה, שיש לו מקום כה חשוב בלוח השנה שלנו. המסורת מלמדת אותנו להציב את החנוכייה ליד החלון, כדי שאורה יזרח החוצה ויאיר את העולם בנס חנוכה. חג זה נועד להפיץ אור, מתיקות, הכרת תודה וחיבור. זהו חג של חוסן, קהילה ותקווה. הוא מחזיר אותנו לילד הפנימי שבנו, שבו האמונה בנסים היא דבר טבעי.

עם זאת, בסידני, ערב שנועד לחלוק את האור הזה במרחב הציבורי הפך לטרור, לרדיפה ולאובדן. המחשבה שילדים קטנים וקהילה שלמה יישאו מעתה זיכרון של פחד הקשור לחג זה היא קורעת לב.

אז אני שואלת את עצמי:
מתי זה כבר יהיה מספיק?
מתי העולם יבין שאלימות לא פותרת שום דבר?
מתי הארגונים הגלובליים, יהודיים ולא יהודיים כאחד, יגנו בבירור ובנחישות את מה שאינו נכון?
מתי האנשים יתעוררו?
מתי נלמד?

השנה, בזכות ההזדמנות שניתנה לי לנסוע ולהכיר בני נוער וקהילות יהודיות ברחבי העולם בתפקידי כנשיאת הנוער של BBYO, ארגון הנוער היהודי הפלורליסטי הגדול ביותר בעולם, הבנתי עד כמה הארגון שלנו חיוני. ב-63 מדינות, הן בקהילות היהודיות הקטנות ביותר והן בגדולות ביותר, אנו מציעים מרחבים בטוחים שבהם צעירים יכולים לבטא את ערכיהם וזהותם היהודית בעולם שבו הדבר מרגיש מסוכן יותר ויותר.
אנו מחבקים את המסורות שלנו בשמחה ובגאווה כאשר אחרים מנסים להפיל אותנו. אנו מחנכים צעירים להיות מנהיגים, מגני הטוב וסוכני שינוי. העולם זקוק לנו בדחיפות. הוא זקוק לבני נוער שיעמדו על מה שנכון ויעמדו מול מה שלא נכון, שיפעלו למען המטרות החשובות להם ויבחרו לשנות את העולם הזה. למדנו שלא תמיד נוכל לחכות שאחרים יפעלו, כי משהו כאן שבור בעליל. העולם זקוק למנהיגים צעירים המאמינים בבניית עתיד שבו כל האמונות יזכו לכבוד, שבו הגיוון יוערך ושבו הקהילה תעמוד במרכז.

ובזכות האור שאני רואה בעיניהם של מאות בני נוער — כשהם מתגייסים לפעילות קהילתית, חוגגים את המסורות שלהם, מאמינים ביכולתם לחולל שינוי או מקבלים בחום אפילו את הביישן ביותר בחדר — לא איבדתי את האמונה.

הגיע הזמן להתעורר. כבר איבדנו יותר מדי. על המעגל הזה של חזרה על עצמה להסתיים. אני לא רוצה שהדור שלי ימשיך לברוח.

וכפי שמזכיר לנו ההמנון הלאומי שלנו:

תקוותנו עוד לא אבדה

התקווה שלנו עדיין לא אבדה.

האור ינצח.