דעה
התמונה הרחבה: מהי הבעיה האמיתית העומדת בפני היהודים כיום?
בחודש האחרון צפיתי בשבויים החיים, לאחר שסבלו כמעט שנתיים של אימה, חוזרים אל משפחותיהם. ובכל זאת, אף שהרגשתי הקלה עמוקה, עדיין היה לי גוש בבטן. די מהר לאחר שחרורם, שמעתי אנשים בקהילה שלי ומחוצה לה אומרים: "המאבק שלנו הסתיים". איני יכול להדגיש מספיק עד כמה זה רחוק מהאמת. ולא – אני לא מדבר על האמת המזעזעת של חמאס השומר באופן בלתי חוקי את שרידי הישראלים במנהרותיו. אני מדבר על התעוררותה ההדרגתית של אנטישמיות נפוצה ורווחת.
רוב היהודים ראו ב-7 באוקטובר טרגדיה שנוגעת אך ורק למדינת ישראל. אני קורא להם להסתכל על התמונה הרחבה יותר. ה-7 באוקטובר לא היה רק טבח של 1,200 אזרחים חפים מפשע, אלא גם אות הפתיחה למרוץ שבו כולם מנסים לזלזל ולהציק ליהודים יותר מכולם. זה היה תחילתה של תנועה — לא של חיוביות ותקווה, אלא של שנאה ואפליה.
לפי נתוני ה-ADL, תועדו בארצות הברית למעלה משלושת אלפים תקריות אנטישמיות בתוך שלושה חודשים בלבד לאחר הפיגועים. מספר זה עלה על הסכומים השנתיים שנרשמו לאורך עשרות שנים. בבריטניה, ארגון ה-Community Security Trust (CST) – מוסד בריטי המוקדש להגנה על קהילות יהודיות – תיעד כי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר "הדגישה את המיידיות ואת היקף העלייה בשנאה כלפי יהודים". ה-CST תיעד שיא של תקריות בבריטניה בשנת 2023 (4,296 בדיוק). תקריות אלה מתרחשות בשכונות, בבתים, בבתי ספר ובמגרשי משחקים — ולא רק מחוץ ליעדים הרגילים של בתי כנסת ובתי ספר יהודיים. מאות אוניברסיטאות בארצות הברית, בבריטניה ומחוצה להן הפכו לשדות קרב, עם מחנות המוקמים בקמפוסים שהיו שקטים בעבר. בקולומביה, צלבי קרס נחרטו על קירות מעונות הסטודנטים, בעוד סטודנטים יהודים הוכו, הושמצו והוטרדו. על פי נתוני הליגה נגד השמצה (ADL), 83% מהסטודנטים היהודים היו עדים לאנטישמיות או חוו אותה מאז ה-7 באוקטובר, בעוד ש-25% נקטו באמצעי אבטחה מוגברים. לא בגלל היותם פעילים או בעלי דעות שנויות במחלוקת. רק בגלל היותם יהודים.
לא רק שהתרחשו תקריות אנטישמיות בוטות, אלא שראינו גם נורמליזציה של ביטויים משמיצים כגון "מהנהר ועד הים" ו"גלובליזציה של האינתיפאדה". נורמליזציה זו של הרטוריקה הקיצונית אינה מוגבלת לפעילים בשוליים, אלא מגיעה עד לזרם המרכזי הפוליטי. פוליטיקאים אמריקאים ואירופאים רבים החזיקו שלטים עם ביטויים אלה בדיוק בהפגנות ובמהומות, דבר המסמל לא רק את רשלנותם וחוסר הרגישות שלהם, אלא גם את חוסר הידע שלהם בהיסטוריה גיאופוליטית ואת תמיכתם בנקודות מבט מוטות. נורמליזציה זו מתועדת עוד יותר בעלייתם לשלטון של פוליטיקאים כגון זוהראן ממדאני, אשר למרות היותו כיום ראש עירייה של מיליוני אזרחים יהודים, סירב לגנות את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר (וכינה אותה "התנגדות"), ואינו מכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. בנוסף, הוא קידם תיאוריות קונספירציה חסרות בסיס על צה"ל, באומרו: "עלינו להבהיר שכאשר מגף המשטרה של ניו יורק מונח על צווארכם, הוא שרוך על ידי צה"ל" – הצהרה המהדהדת את הסטריאוטיפ המסוכן של הטלת אחריות חסרת בסיס על יהודים לאלימות משטרתית ולמעקב ברחבי העולם. הוא השתמש בסיפורים על מרד גטו ורשה כדי להצדיק את הביטוי "לעולל את האינתיפאדה" (שהוא למעשה קריאה לפעולה לטרור נגד ישראלים ויהודים).
עלייתו של ממדאני לשלטון, אף שהיא מדאיגה, היא רק קצה הקרחון. במקום להכיר ברטוריקה הרדיקלית הברורה שהוא מקדם, הקהילה היהודית נקלעה לדיונים קשים בנוגע לאופן שבו יש להגיב ביעילות. התווכחנו בינינו על היקף הבעיה במקום להילחם בה באופן ישיר. למה ציפינו שיקרה? שהוא יפסיד? שיקרה נס, ופתאום מיליוני מצביעים ישנו את דעתם?
הלוואי שהבעיה הזו הייתה מוגבלת לניו יורק. למרבה הצער, זה לא המצב. ברחבי העולם, יהודים החביאו את השרשראות עם מגן דוד, הסירו את הכיפות והביאו אקדחים לבית הכנסת. אנחנו מדברים על הגאווה בלהיות יהודים — אך לרוב רק בין כותלי ביתנו, במדינה שבה הרגשנו בטוחים לאורך ההיסטוריה. הימים האלה חלפו. ולמה? רק כדוגמה אחת, ליד ביתי, בסקוקי, אילינוי, ילדים בגיל שלי ובקהילה שלי, בני 13 ו-15, הותקפו בזמן ששיחקו כדורסל בשלווה. יהודים נרדפו, בעוד בני נוער אחרים ירו עליהם כדורי ג'ל, צועקים סיסמאות אנטישמיות ומנסים לגרום להם לברוח. שימו לב, סקוקי היא אחד האזורים עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בכל ארצות הברית. אם אנטישמיות מתרחשת שם, מדוע שיהודים במקומות אחרים ירגישו בטוחים? ואל תתחילו אפילו לדבר איתי על הדקירה במנצ'סטר, שם, באופן טרגי, שני יהודים נרצחו ביום כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה.
זהו הרגע המכריע. הנורמליזציה של האנטישמיות לא יכולה להיות ברורה יותר לאוכלוסייה היהודית. ראינו למה אנחנו מסוגלים, עם שטף התמיכה שפרץ לאחר חטיפת החטופים. כעת, יותר מתמיד, אנו זקוקים לאותה רמת מעורבות, אם לא יותר מכך, במאבק נגד האנטישמיות הנפוצה. אני קורא לכל אחד ואחת מכם להילחם. אל תיסוגו. הפסיקו לתמוך או לעצום עין מול פוליטיקאים שמתעלמים משנאת היהודים. הפסיקו להרים ידיים ולומר "נו, מה לעשות" כשאתם רואים מידע כוזב מופץ על יהודים בבית הספר שלכם. כולנו חייבים לפעול עכשיו, לפני שהשינוי יהיה בלתי הפיך.
בעבר הצליחו היהודים לשרוד את הרדיפות למרות מעשי הרצח ההמוני הקשים שכוונו נגדינו. חורבן בתי המקדש, השואה ו-7 באוקטובר, רק כדי להזכיר כמה דוגמאות. למרות שהצלחנו לשרוד את כל הטרגדיות הללו, אסור לנו לחשוב שרק משום שהצלחנו לשרוד בעבר, פירוש הדבר שנזכה לפטור מעונש כעת. בדיוק כפי שנלחמנו ללא לאות למען חזרתם הבטוחה של החטופים, עלינו להילחם כעת ללא לאות למען ביטחונם, כבודם ועתידם של כל היהודים, בכל מקום. אחד המשפטים האהובים עליי, שצילמתי בדרכי לכיכר החטופים לפני כמה שנים, מתאר את הלך הרוח שעלינו לאמץ: "פצעינו בני מאות שנים, אך כך גם חוסננו וכוחנו." לכן, פרסמו, תמכו והסבירו — ואל תהססו לנצל את הרגע.
All views expressed on content written for The Shofar represent the opinions and thoughts of the individual authors. The author biography represents the author at the time in which they were in BBYO.
גלה עוד סיפורים
חיבור
Parshat Ki Tetze: Do Not Look Away
Ki Tetze reminds us that being Jewish means refusing to look away—choosing to help others, speak up when something is wrong, and treat every person with care and respect.
חיבור
One Religion, Many Stories
What's its like getting to meet Jews from across the world and learning about their cultures and finding out what we have in common.
חיבור
These Aren’t My Friends. They’re My People. There’s a Difference.
From the hammocks to the lake and to the stars, one BBG reflects on reuniting with the people who made it all unforgettable, and who never really felt faraway.