תמיד האמנתי שכתיבה היא אחד הדברים שמרפאים אותי יותר מכול, וכרגע זה הדבר היחיד שעולה בדעתי. היום הוא הלילה הראשון של ראש השנה, לילה שמסורתית נחגג עם המשפחה, סביב שולחן עמוס, מוכנים להתחיל את השנה היהודית החדשה מלאי כוח ואושר. בכל שנה אמי ואני מבלות שעות במטבח, מחטטות במתכונים של סבתי ומתאימות אותם לסגנון שלנו. הזמן טס כשאנחנו עומדות שם עם סינרים מלוכלכים, מוקפות בריחות שממלאים אותנו בזיכרונות ובנוסטלגיה. אותם ריחות גורמים לאבי לרדת ולטעום מכל סיר שמבעבע על הכיריים. לאחר שטועם את האוכל ומאשר אותו, הוא מתחיל לתהות אם יהיה מספיק לכל האורחים, ובסופו של דבר מוציא מהמקפיא עוד שתי מגשי עוף וחמש תפוחי אדמה נוספים. למקרה שתהיתם, תמיד נשארים שאריות, אבל הפילוסופיה שלו היא שכך יש לו אוכל לכל השבוע. לאחר שינוי תוכניות המטבח, כדי לפצות על כך, הוא עוזר לערוך את השולחן ולהביא עוד כיסאות מהקומה העליונה כדי שכולנו נכנס. אז מתחיל הוויכוח הגדול: איך מסדרים את השולחנות והכיסאות כדי שכולנו נכנס ונוכל לאכול בנוחות? הדיון נמשך זמן מה, ולמקרה שלא היו מספיק דעות, אחי קופץ פנימה ומוסיף את נקודת המבט שלו. בסופו של דבר, אנחנו תמיד מוצאים פתרון.

אנחנו מקשטים את השולחן ומניחים עליו את כל הסמלים של הערב הזה: שפע, מתיקות, חוכמה... הערב מתחיל, כולנו יורדים למטה לבושים במיטב בגדינו, ואבי ואחי משבחים אותנו על השולחן היפה שהכנו. אחי מנסה לקחת קצת קרדיט על כך שהוציא את הסכו"ם, אבל התרומה שלו נגמרת פחות או יותר בזה. האורחים מתחילים להגיע, והבית מתחיל להתמלא. בין שיחות וחיבוקים, אמי מכריזה שהאוכל מתקרר ומפצירה בכולם לשבת במקומותיהם.

אחי ואבי, בליווי המנגינות שעברו מדור לדור, אומרים את הקידוש ואת הברכות. לאחר מכן, מתחילים להגיש עשרים מנות, וכשהבטן שלנו מלאה, השיחות מתחילות לזרום. צחוק, זיכרונות, אחי ואני מעירים על אופן התנהלות הערב, ולבסוף דבריו של אבי המודה לאמי ולי על האוכל הטעים.

השנה, על שולחן ראש השנה תהיה היעדרות בולטת. הערב, אחי לא יהיה שם. הוא לא ישב לצידי כדי להגיב לשיחות המתנהלות סביבנו, ואנחנו גם לא נשמע את דעתו על אופן סידור השולחן. השנה לא תהיה כמו כל השנים האחרות, אבל היא תהיה שנה שבה נרגיש גאווה מיוחדת על הסיבה שבגללה הכיסא הזה ריק.

הערב, כשאנחנו יושבים סביב השולחן היפה, אחי יהיה בישראל, נלחם כדי להגן על יקירינו ולהבטיח שתמיד תהיה לנו מולדת. הערב, אנחנו מביטים בכיסא הריק בגאווה. הערב, נאכל כפול מהתפוח בדבש, כדי שגם לו תהיה שנה מתוקה. אבי יאמר את הקידוש, ואמי ואני כנראה נבכה, נחבק זו את זו ונזכור את הימים שבהם אחי היה אומר אותו. השנה תהיה שונה. אני בר מזל שלמרות שאחי לא יכול להיות איתנו פיזית בברצלונה, אני יודע שהוא שומר על עצמו בישראל. אבל היום אני חושבת על כל אותן משפחות שיש להן כיסא ריק ליד השולחן לנצח, או שעדיין חיות בחוסר ודאות אם הכיסאות האלה יתמלאו שוב אי פעם. השנה היו אובדנים רבים, משפחות רבות נותרו חסרות, ושולחנות ראש השנה רבים שלעולם לא יתמלאו שוב באותה שמחה ושפע כמו פעם. הלילה הוא לילה קשה מאוד עבור רבים.

אבל הערב אנחנו גם מסכמים שנה אחת ומתחילים שנה חדשה בתקווה לעתיד טוב יותר.

במהלך השנה הזו למדתי המון. למדתי להודות על כל יום ויום, להיות אמיצה וחזקה. למדתי שלפעמים צריך לקבל החלטות גם כשלא ברור מה יקרה בהמשך. למדתי לדחוף את עצמי קדימה כל יום, לקבל את העובדה שאין דבר כזה שלמות, ושלפעמים "טוב" זה מספיק. שנה שבה למדתי להיות עצמאית, וכמה זה יכול להיות קשה לפעמים. שנה שבה למדתי כמה פרידות יכולות להיות כואבות כשאת מוקפת באנשים כל כך מיוחדים. שנה שבה למדתי גם את הערך של הצחוק. שנה שבה פגשתי אנשים רבים שיישארו איתי לנצח. שנה בלתי נשכחת.

אמי תמיד אמרה לי, עוד כשהייתי קטנה, שנולדתי עם תקיעת the shofar. לכן, מבחינתי, ראש השנה תמיד סימל לידה: לידתה של שנה חדשה, שנה עם בשורות טובות יותר לכולם, עם פחות אובדן, שנה עם יותר מפגשים מחודשים, יותר חיבוקים ויותר צחוק. לידתה של שנה מלאה בצמיחה ובכוח. לידתה של שנה מלאה בבשורות טובות לכולם.

שנה טובה! להתחלה טובה יותר!