מאז שאני זוכר את עצמי, הכותל המערבי תמיד היה שם נרדף לישראל. הוא מופיע על כל פוסטר בבית הספר העברי, תלוי על קירות כל בית כנסת, וחרוט על כל קופת צדקה. אך רק כשעמדתי שם בפועל – יומיים בלבד לאחר המלחמה – הבנתי את היופי האמיתי של המקום שאנו קוראים לו בית.  

היה לי את הזכות לבלות את החודשיים וחצי האחרונים בלימודים בבית הספר התיכון "אלכסנדר מוס" בישראל, וכמעט שליש מהזמן הזה היינו תקועים בקמפוס בגלל המלחמה. בתקופה הזו זכיתי לראות צד אחר של ישראל, מעבר לאתרי התיירות ולטיולים. הרגשתי את הפחד כשנותרו לי רק כמה דקות כדי למצוא מחסה בטוח, את הלחץ שנגרם מכך שתוכניות מתבטלות כמעט מדי יום, אך יותר מכל ראיתי את החוסן והקהילתיות שמחזיקים את האנשים על הרגליים.  לאורך כל המלחמה ידעתי שאני יכולה לסמוך לא רק על החברים שלי, אלא גם על זרים גמורים שיעזרו לי כשאצטרך.

בכותל הדבר בולט במיוחד. ברגע שנכנסים, האווירה משתנה מיד. רואים אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, שכל אחד מהם שקוע בתפילותיו הפרטיות, עומד בפינה שקטה משלו. אפילו ביום הפתיחה מחדש, עם ההמונים שהגיעו לאחר המלחמה, יש כאן קצב טבעי ובלתי מפורש: כולם פועלים יחד, מתחלפים בתורם כדי להגיע לאבנים ועוזרים זה לזה בעדינות לנווט במרחב.