במשך זמן רב חשבתי שמנהיגות יכולה להתבטא רק בדרך אחת.

בראש שלי, המנהיגים היו הקולות הכי חזקים בחדר. אלה עם התארים. האנשים שתמיד ידעו בדיוק מה לומר ואיך לומר את זה. הנחתי שמנהיגות פירושה ביטחון עצמי ללא היסוס, החלטות ללא ספק, ושליטה בחדר. זה היה תיאור שמעולם לא חשבתי שאוכל להתאים לו. לכן, כשהגעתי לקאלה, חשבתי שבעבורי זה יהיה בעיקר שלושה שבועות של כיף, מפגש מחודש עם חברים ותיקים ויצירת חברים חדשים, ויצירת זיכרונות מחנה קלאסיים שיישארו איתי לאורך זמן.

זה השתנה כמעט מיד.

מהיום הראשון שלי ב"קאלה" שמתי לב שמשהו שונה. היה לנו את האפשרות לבחור במה אנחנו רוצות ללמוד ואיך נרצה להשפיע. אפילו בשיעורי הלימוד שלנו, המנחות היו מתחילות לעתים קרובות בשאלה לאיזה כיוון אנחנו רוצות שהשיעור ילך באותו יום, ובמקום שאדם אחד ייקח את ההובלה, כל אחת יכלה לתרום משהו לדיונים. מנהיגות ב"קאלה" לא הייתה קשורה ללהיות הקול הכי חזק בחדר, אלא להביא נקודת מבט ייחודית לשולחן.

ככל שחלפו הימים, התחלתי למצוא את קולי. במקום לשתוק במהלך הדיונים ב"ביתנו", הייתי הראשונה שהרימה את ידה. פתאום הפסקתי לדאוג מה אחרים יחשבו על דבריי ופשוט החלטתי לומר אותם. קאלה לימדה אותי את החשיבות של אימוץ מנהיגות כדרך חיים, ועל כך אני אסירת תודה לה לנצח.