תמיד אהבתי מילים. יש משהו כל כך מרתק בעיניי בכך שאותיות שנראות פשוטות כל כך יכולות ליצור משמעות כה עמוקה. אני אוהבת את היופי שבלהבין שמה שאתה אומר למישהו יכול לשנות את כל היום שלו לטובה, לגרום לו לחייך כשכל השאר נראה עצוב.

אני אוהבת מילים, ואני גם אוהבת לכתוב. כתיבת מכתבים כנים ומפתיעים לאנשים, במיוחד כשהם כתובים בכתב יד על נייר, מסבה לי שמחה רבה. זו השמחה שרק אפשר לחוות כשגורמים למישהו אחר לחייך. לעתים קרובות הרבה יותר קל לכתוב את הדברים שיש לנו לומר מאשר להביע אותם בקול רם.

עולם BBYO להיות מקום מפחיד כשאתה חבר חדש. כך היה עבורי, בהתחלה. למרות זאת, BBYO עליי כבר מהתוכנית הראשונה, ולא עבר זמן רב עד שהבנתי שיש בנות שאני צריך להודות להן. כתלמידת כיתה ח' מפוחדת שחשבה שכל הבוגרות שהערצתי שונאות אותי, עדיין לא היה לי את הביטחון פשוט לגשת אליהן ולהודות להן על ההשפעה שהן עשו עליי. במקום זאת, עשיתי את מה שידעתי לעשות הכי טוב: כתבתי להן מכתב. אחרי הכנס הראשון שלי בסתיו של כיתה ח', לא יכולתי להתעלם מההשפעה העמוקה שהכנס הראשון שלי עשה עליי. שלוש מהבוגרות בסניף שלי היו בוועד האזורי, והסיפורים שהן שיתפו גרמו לי להרגיש אסירת תודה על הקשר שלי איתן. בערב שבו הסתיים הכנס, חזרתי הביתה וכתבתי פתק, גולמי וכנה, לשלוש הבנות. פחדתי נורא, אבל גם הרגשתי שאני צריכה להגיד להן כמה אני אסירת תודה, וכך עשיתי. 

מפוחדת עד מוות, הגעתי לתוכנית "הפרק הבא" שלי וחיכיתי עד שהיא כמעט הסתיימה. לבסוף, אילצתי את עצמי לגשת לאחת הבנות שאליהן כתבתי. מסרתי לה את הפתק, אמרתי בביישנות, "זה בשבילך, זואי, ובשביל רוני", והלכתי משם. לו רק ידעתי אז עד כמה חשובה תהיה הפעולה הזו. בסופו של דבר קיבלתי תשובה בהודעת טקסט. הבחורה המבוגרת יותר, שחשבתי שהיא האדם הכי מגניב בעולם, אמרה שמה שכתבתי היה מאוד משמעותי עבורה. זה היה מדהים בעיניי שמה שאמרתי היה חשוב, שהמילים שפלטתי למישהי שהערצתי כל כך באמת עניינו אותה. 

התבגרתי מאוד מאז אותו היום, אך הלקח שלמדתי הוא משהו שאני נושאת איתי תמיד. אני כותבת פתקים לאנשים בכל מקום, החל מחברי ההנהלה הבינלאומית ועד לילדה האקראית בסניף שלי שהפכה את התוכנית שלי לקצת יותר טובה, כי אנשים ראויים לדעת איזו השפעה הייתה להם על מישהו. כשאבדתי בבחירות וחשבתי שהעולם הגיע לקצו, דווקא הפתקים שקיבלתי מאנשים הם אלה שגרמו לי להמשיך להביט קדימה. שליחת הודעת תודה קצרה למישהו ששינה את חיי הפכה לעתים קרובות למכתב ארוך, אבל עכשיו אני יודעת שזה בסדר. אני יודעת שהמסר נקרא ונקלט טוב יותר, כי אף פעם אי אפשר לדעת עד כמה אדם זקוק לשמוע את מה שיש לך לומר.

כמה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו לא חשובים, שאנחנו לא משפיעים על חייהם של אחרים? אני יודעת שהרגשתי כך בעבר. לאחרונה, זכיתי להשתתף בשבתון של תוכנית "Rise UP" בניו יורק. האנשים שפגשתי והתחברתי אליהם במהלך חמשת הימים האלה השאירו עליי רושם עמוק הרבה יותר ממה שיכולתי לצפות לפני שהגעתי לשם. כשהיום האחרון התקרב, הרגשתי את אותה תחושת הכרת תודה עמוקה ממלאת אותי. הייתי צריכה להגיד תודה לאנשים המדהימים האלה, אחרת הם אולי לעולם לא ידעו כמה הם עשו בשבילי. אז זה מה שעשיתי. כתבתי פתקים לכמה אנשים, ושוב ניגשתי אליהם בחרדה ואמרתי, "היי היילי, זה בשבילך. אני מקווה שתאהבי את זה", ו"ברי, כתבתי לך את זה". מה שהפתיע אותי ברגעים האלה הייתה התגובה. מיד הן הופתעו ואמרו: "זה בשבילי? כתבת לי פתק?" קיבלתי חיבוקים וחיוכים, למרות שאף אחת עוד לא פתחה את המכתב שלה. לפעמים עצם הידיעה שמישהו חשב עליך היא הפעולה החזקה ביותר שאנחנו יכולים לעשות. אז באמת הבנתי, שלמה שאנחנו אומרים יש חשיבות. אף פעם אי אפשר לדעת מה המילים שאתה משתף עשויות להביע עבור מישהו אחר.

אז, תגידו את הדברים הקטנים. תכתבו את הפתק שאתם חושבים שלא ישנה לאף אחד, כי מה אם כן? מה אם זה ישנה להם את כל היום? אולי אתם תהיו הסיבה לכך שהם לא יעזבו BBYO יתמודדו בבחירות למועצת הארגון, גם כשהם חושבים שלעולם לא ינצחו. תנו לזה להיות הדחיפה שלכם סוף סוף להראות למישהו כמה הוא חשוב לכם, כי בעיקרו של דבר, BBYO ממשיך לשגשג היום BBYO בזכות בני הנוער שממשיכים הלאה, גם אם לפעמים הם מאבדים את הביטחון העצמי שלהם. תהיו האנשים שיחזירו למישהו את האהבה לארגון הזה, את התשוקה שיש לו אבל אולי שכח לרגע. תמיד תגידו את הדברים הקטנים.