פרשת צאוו עוסקת כמעט כולה בדינים ובמנהגים של קרבנות בעלי חיים שהוקרבו במשכן, ובהמשך בבית המקדש. אף שהדינים הללו נראים בדרך כלל לא רלוונטיים בימינו, שכן אין לנו בית מקדש ואנו אפילו מתקשים להבין את רעיון הקרבנות, בתקופה הקשה שאנו חווים כיום, ייתכן שיש בהם כמה לקחים שיכולים להעניק לנו מעט נחמה ותמיכה.

הקרבה, כפי שמשתמע מהמילה, כרוכה בנתינה מעצמך, בין אם מבחינה כלכלית ובין אם מבחינה רגשית. הדבר נוגע ללב במיוחד בימינו, כאשר כולנו נדרשים להקריב חלק מחיי היומיום שלנו (באמצעות ריחוק חברתי וכדומה), אף על פי שישנם אנשים שאינם מתייחסים לכך ברצינות הראויה, ואנוכיותם מסכנת את אוכלוסיית הקשישים שלנו. מלבד האכזריות הטהורה שבמעשיהם, הדבר משקף חוסר כבוד נורא כלפי הקשישים. היהדות מטיפה לכבוד עמוק כלפי זקנינו, שכן הם החוליות בשרשרת אמונתנו. הם לא רק מלמדים אותנו את סיפורי העבר, אלא הם גם מקור כל המסורות שלנו. 

הקרבנות גם מאלצים אותנו להתמודד עם העובדה שאנחנו פשוט לא מבינים את כל המתרחש בעולם סביבנו. אין ספק שרבים מאלו שהקריבו קרבנות בתקופת התנ"ך לא הבינו באמת את משמעות הקרבנות שלהם. מדוע נדרשו לשחוט בעל חיים? מדוע נדרשו להתיז את הדם? אך מכיוון שזו הייתה חובתם, הם עשו את מה שנדרש מהם. באופן דומה, גם בימינו, לרבים לא ברור מדוע אנו מקריבים כל כך הרבה היבטים בחיינו בשל התפרצות נגיף הקורונה, אך עלינו להאמין בתוכניתו של אלוהים.

אולי הלקח המנחם ביותר מהפרשה הוא תגובתם של בני ישראל לקורבנות הרבים שנדרשו מהם בתקופה זו בהיסטוריה. במקום לתת לשאלות להציף אותם או לדכא אותם, הם המשיכו להישאר נאמנים ומחוברים. כך גם אנו, בעודנו מתמודדים עם המגפה הזו, עלינו לחפש דרכים למצוא אמונה באלוהים, בקהילתנו ובאנשים הפועלים לפתרון המשבר העולמי הזה.

שבת שלום,

שליחי מיאמי, מוי ברנר וקארסון סלימה