בפרשת השבוע, פרשת "בו", פרעה מסרב לשחרר את עבדי ישראל, דבר ש
גורם לאלוהים לשלוח את המכות השמינית, התשיעית והעשירית. ראשונה היא מכת הארבה. אלוהים אומר למשה כי
אם פרעה לא ישלח את עמו, נחיל ארבה יכסה את הארץ. כשהפרעה ממשיך לסרב (
), הארבה משוחרר עד שהארץ מכוסה כולה בשחור (
). באופן מפתיע, פרעה מודה שחטא ומתחנן לאלוהים להסיר את המכה (
), ואלוהים נענה לבקשתו. עם זאת, העבדים עדיין לא משוחררים. ואז בא החושך. במשך 3 ימים רצופים
, המצרים סובלים מחושך, אך לא היהודים. כתוצאה מכך, פרעה אומר
למשה שעמו יכול ללכת, אך לא הבהמות. משה משיב באומרו, "לא, כולנו חייבים
ללכת, כולל הבהמות שלנו." פרעה מסרב שוב. 

זה היה הקש ששברו את גב הגמל. אלוהים אמר שאם העבדים ובעלי החיים שלהם לא ישוחררו,
כל הבכורים בקרב המצרים יומתו. ואכן, צעירים ומבוגרים, עשירים ו-
עניים, בני אדם ובעלי חיים, כל הבכורים מתו, וצעקה גדולה נשמעה בכל מצרים. אלוהים
אומר: "יום זה, ה-14 לחודש, ייקרא חג המצות
. הוא ייחגג בקרב כל הדורות היהודיים במשך שבעה ימים. אין לאכול לחם חמץ
בתקופה זו. בלילה הראשון של חג המצות, כל יהודי
יזכור ויספר את הסיפור על איך אלוהים שחרר את העבדים היהודים ממצרים."
כשאנו חוגגים את חג הפסח מדי שנה כדי להנציח את הסיפור הזה, עלינו לשאול את עצמנו,
מדוע עלינו לספר את הסיפור הזה מחדש מדי שנה? מדוע עלינו לחגוג את החג הזה מדי שנה? האם לא נוכל פשוט
לקרוא את פרשות השבוע בתורה המתארות את יציאת מצרים ולהסתפק בכך? מדוע אמונתנו
שמה דגש כה כבד על הסיפור הזה?

אולי לא די בקריאה של סיפור יציאת מצרים מתוך התורה. יציאת מצרים,
כמו סיפורים רבים אחרים מעברנו, אינה רק היסטוריה. היא חלק מהמציאות של ימינו כ

ובכן. היהודים אינם רק לומדים על העבר; אנו פונים אל העבר כדי שיסייע לנו בהווה. הסיפורים ה
ים על פרעה והמכות מעניקים לנו את הכוח והאומץ לעמוד בפני האנטישמיות האלימה
בעולם של ימינו. סיפור מעבר היהודים בים סוף העניק ליהודים אתיופים רבים
את הכוח להימלט מעוני ומרעב מחפיר. והחשוב ביותר, סיפור מתן התורה בהר סיני (
) מזכיר לנו שאסור לנו להפסיק ללמוד ולהתפתח לעולם. עלינו להמשיך לשאוף לגבהים גדולים יותר ויותר (
).

שבת שלום,
LOR שליחים, אוון פורמן וסיוון סטייב