בפרשת השבוע, פרשת ניצבים, אנו קוראים: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ הַיּוֹם... לֹא בַשָׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעַבְרֵי הַיָּם. כִּי קָרֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבְלִבְּךָ לַעֲשׂוֹתוֹ." "כי המצווה הזאת אשר אני מצווה אותך היום, לא בשמים היא, ולא מעבר לים, כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו."

המדרש מלמדנו כי פסוק זה מתייחס למצוות התשובה. בידינו הכוח להשתנות ולהשתפר. ללא קשר לחומרת החטא, או למספר הפעמים שנכשלנו, אלוהים מקבל את תשובתו של כל אדם, אפילו זה הרחוק ביותר מהדרך הישרה.

אחת המשמעויות של המילה "תשובה" היא "חזרה", מה שמצביע על כך שתשובה היא למעשה תהליך של חזרה אל האל.

יש משל מפורסם על משפחה שבה הילד היחיד החליט לעזוב את המשפחה המלוכדת. המשפחה הייתה שבורה לב מכך שילדם כבר לא היה איתם. האב החליט להשאיר את הדלת פתוחה בכל יום. האנשים חשבו שזה מוזר, ושאלו אותו מדוע הוא עושה זאת. הוא הסביר שלא משנה כמה רחוק הילד שלו נמצא, אך אם יום אחד ירצה לחזור, הדלת תהיה פתוחה כדי שיוכל תמיד להיכנס. כך גם אלוהים איתנו, לא משנה כמה רחוקים אנחנו, אלוהים תמיד מחכה לנו עם דלת פתוחה ומעניק לנו מחילה.

למעשה, זהו דבר שאנו אומרים מדי יום בתפילה החשובה ביותר, העמידה: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". אף שתשובה שלמה היא דבר קשה, הצעד הראשון הוא להכיר בטעותנו ולהפסיק את המעשה או ההרגל השלילי.

לאחר שנשלים את הצעד הראשון הזה, נוכל להתחיל לחשוב על שינוי.

איך ייתכן שאדם יכול להשתנות לאחר שהתרגל לחיות בצורה מסוימת? התשובה היא הרהור וניתוח. איננו יכולים לחיות את חיינו כמעגל שגרתי של ריצה יומיומית. עלינו לעצור ולחשוב על מעשינו. באמצעות עצירה והרהור נבין מה אנו עושים נכון ומה אנו עושים לא נכון, מה עלינו לשמור ומה עלינו לשנות.

אלוהים תמיד איתנו כדי לעזור לנו, אך עלינו לעשות את הצעד הראשון, ורק אז נראה את עזרתו. יש משפט שמסכם זאת, ואני חושב שהוא מרתק: "הנסים של אלוהים מתחילים במקום שבו מסתיים המאמץ של האדם." עלינו להתאמץ – כפי שאומרים בעברית, "השתדלות" – ולתת את המיטב; רק אז, ורק אז, אלוהים ידאג לתוצאות.

שבת שלום,

שלי שאיו, BBYO

‍