מתחוללת מלחמה אידיאולוגית ברשת. לא, זו לא מלחמה בין מעצמות גיאופוליטיות עכשוויות או בין ענקי רוח. הלוחמים במלחמה הזו הם משפיענים – הם גורואים של סגנון חיים שמציפים את פיד האינסטגרם, הטיקטוק והטוויטר שלנו; הם "יודעי-כל" בתחום העזרה העצמית בפודקאסטים ובתוכניות אירוח שמנסים למכור את המותג שלהם. יתר על כן, הם מחולקים בבירור לשני מחנות:

ראשית, הגיבורים הרעילים והקשוחים. האנשים האלה משגשגים כשהם גורמים לקהל שלהם להרגיש לא מספיק טובים. כשהם מתרברבים על כך שהם קמים ב-4:00 בבוקר, על העסקים הקטנים שלהם (או העסקים הקטנים שלהם??) ועל שגרת האימונים הקפדנית שלהם, הם מטיפים לפרודוקטיביות. מהו סוד ההצלחה? לעבוד קשה יותר (כך הם טוענים). הגישה הבלתי מתפשרת של "תדחוף את עצמך" היא מוטיבציונית באופן מפחיד. באופן אישי, היא דרבנה אותי לקום מהכיסא שלי בהזדמנויות רבות. עם זאת, המבקרים טוענים כי היא רעילה לחלוטין. בכנות, אנחנו, בני האדם, לא בנויים לעבוד 24/7. זה אכזרי כלפי גופנו ולא נעים לנפשנו.

לעומת זאת, יש לנו מושיעים רוחניים. לקוסמי הקפה המוקצף האלה יש פתרון (לעתים קרובות בצורת אינפוגרפיקה אסתטית) לכל דבר! מתקשים? פשוט תתרגלו מדיטציה! מרגישים מוצפים? פשוט קחו הפסקה! אל תבינו אותי לא נכון – בריאות נפשית וטיפול עצמי הם בעלי חשיבות עליונה. עלינו לתת עדיפות לשמירה על עצמנו מאושרים ובריאים. עם זאת, מתנגדי המשפיעים הללו מציינים בצדק כי שיפור החיים אינו המטרה העיקרית כאן. למשל, מדוע לאנשי ההשפעה האלה יש תשובה (ומוצר) פשוטה לכל דבר? או, למשל, מתי הגישה המרגיעה של "בסופו של דבר הכל יסתדר!" פשוט אינה מספיקה? למרות שתמיד כדאי לתת עדיפות למנוחה ולחמלה, יש משהו בתזכורות הבלתי פוסקות של אנשי ההשפעה (או של אמי) לגבי סיום העבודה שלי, שהן יעילות באופן מפתיע.

למרבה הצער, אני נופלת בקלות קורבן לשני המחנות של המשפיעים. לכן, האסטרטגיות שלי לטיפוח עצמי ולרדיפה אחר פרודוקטיביות מתנדנדות בין שני המחנות הללו כמו מטוטלת. בשבוע אחד אעדיף מסכות פנים, כתיבת יומן ומדיניות קפדנית של כיבוי אורות ב-22:00, ואילו בשבוע הבא אקדיש זמן לריצות ב-06:00 בבוקר וללימוד אינטנסיבי ב-01:00 בלילה. לכן, כיהודייה הזקוקה לחוכמה, פניתי באופן טבעי אל התורה.

כמו שקורה לעתים קרובות, הדרך הנכונה היא הפתרון הטוב ביותר. פרשת השבוע מציגה את יוסף המציג איזון נכון בין התמודדות עם המצב שניתן לו, ללא תלונות , לבין עיבוד רגשות בצורה בריאה. בפרשת ויגש, אחיו של יוסף יורדים מכנען מתוך ייאוש: רעב פקד את הארץ, והם יעשו כל דבר כדי להשיג מזון וזרעים. יכולותיו המפורסמות של יוסף לפרש חלומות אפשרו למצרים להתכונן מראש לרעב, מה שהפך את יוסף לדמות בעלת כוח יוצא דופן – הוא היחיד שיכול לעזור להם.

אך ישנה אזהרה אחת: אחיו של יוסף לא ראו אותו מאז שמכרו אותו לעבדות, והם סבורים שהוא מת. יוסף מנצל את העובדות הללו לטובתו במשך זמן רב, אולי אף נוקם בהם, עד שלבסוף הוא נכנע. וכאשר הוא אכן חושף את האמת, זה יפהפה, כפי שמתארת התורה:

"ויוסף לא יכול היה לשאת את כל העומדים סביבו, ויקרא: 'הרחיקו את כולם ממני!' ולא עמד איש עמו כאשר גילה יוסף את עצמו לאחיו. ויבך בקול רם, וישמעו המצרים, וישמעו בית פרעה. [...] ויאמר יוסף לאחיו: 'נא, גשו אלי', ויגשו. ויאמר: 'אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה. אך עתה אל תתעצבו, [...] לא אתם שלחתם אותי לכאן, אלא אלוהים, והוא עשה אותי לאב לפרעה, לאדון על כל ביתו, ולשליט על כל ארץ מצרים.' (בראשית 45:1-8)

יוסף מייצג כאן את שני הצדדים במלחמת האידיאולוגיות המודרנית שלנו. מצד אחד, הוא משלח את עבדיו ומבכה. הוא לוקח הפסקה מעבודתו ומוצא נחמה בתמיכת משפחתו. מצד שני, הוא מתמודד עם הטראומה שלו באדישות, ונראה כי הוא אף אסיר תודה על החוויה הקשה שעבר בילדותו.

בעודנו מקבלים בברכה את "שבת עולמית" השבוע, חשבתי על המשמעות של "יד ביד". אף שאנו נוהגים לדון בנושא זה מנקודת מבט קהילתית, אני תוהה מה הוא מלמד אותנו על עצמנו. פרשת "ויגש" מלמדת אותנו שאין כל בושה בלחיצת ידינו שלנו – יוסף הבין מתי הגיע הזמן לבכות. אך הפרשה גם מלמדת אותנו לתת לעצמנו "כיף" וטפיחה על השכם; היא מלמדת אותנו לקום ולהמשיך הלאה, כפי שעשה יוסף. יוסף מלמד אותנו שתמיד יש דרך ביניים, דרך אמצעית. בעודנו נכנסים לאחת התקופות המלחיצות ביותר בשנה, שאפו אל אותה דרך אמצעית, ומי ייתן ותהיו מאושרים, בריאים ומצליחים.

שבת שלום,

Aleph הגדול ה-33 Aleph , דני פרידמן, מועצת NRE בבולטימור