בפרשת השבוע, פרשת ויקרא, אלוהים קורא למשה ומלמד אותו את חוקי הקרבנות מן החי ומן הצומח. בתורה מוזכרים קרבנות רבים, כגון מנחה, שלמים, חטאת ואשם. רבים מהקרבנות הללו הונהגו עבור העם היהודי כדי שיביע את הכרת התודה והמחויבות שלו. בפילוסופיה היהודית יש הסברים רבים ושונים לגבי הקורבנות: הרמב"ם הציע שהקרבת בעלי חיים תכין את העם היהודי לצורות אחרות, נעלות יותר, של הקרבה. פילון מאלכסנדריה מצא משמעות סמלית בכל אחד מהקורבנות השונים. מקבלי הקבלה הבינו שלכל קורבן יש משמעות מיסטית עמוקה, שאולי אינה ברורה מיד ללומד המזדמן. לבסוף, חוקרים רפורמים רבים חשו אי-נוחות מהאזכור של הקרבת בעלי חיים, וביקשו להסיר חלק ניכר מהליטורגיה ומהתורות על הקורבנות מתפילותינו ומטקסינו.

מהו הלקח העיקרי שאנו יכולים ללמוד מפרשת ויקרא? הקרבת הקורבנות לא הייתה רק מעשה של הנחת קרבן הבהמה או קרבן המנחה על המזבח. היא דרשה מהאדם להביט לעומק ובבחינה מעמיקה כדי להבין מדוע הוא מקריב את הקורבן הזה. מה בעצם הוקרב? מה היה המסר הסמלי של הקורבן הזה? היכולת הזו להביט לעומק ולהבין לעומק מועילה מאוד גם בימינו.

הרמב"ם כותב: "כל אסון וצרה הפוקדים את העם הם גם הזמנה לתשובה, כך שכאשר קורים דברים רעים, אתה מחליט להתקרב אל ה'." רש"י (הרב שמואל יצחק) מציין שיש הבדל בין דברים המתרחשים במקרה לבין דברים שהם, במובן מסוים, קריאה מאת ה' להתקרב אליו. אולי המגפה הנוכחית והצורך המתמיד בהסגר ובבידוד הם ההזדמנות להקשיב לשכלנו, לנשמתנו וללבנו כדי לשמוע את קריאתו השקטה מאוד של הקב"ה. ייתכן שהקב"ה שואל אותנו שאלות כגון: האם יש מישהו שאני צריך להתקשר אליו כדי לשאול לשלומו? האם יש מישהו שאני צריך לעזור לו? האם יש מישהו שאני צריך להודות לו? האם יש תפילה שאני צריך לומר? האם יש טקסט שעלי ללמוד? האם יש מצווה שעלי לקיים?

בימים אלה, אסטוניה, המדינה שממנה אני בא, עוברת תקופה קשה מאוד. שיעור ההדבקה לנפש אצלנו הוא מהגבוהים בעולם. כרגע אנחנו נמצאים בסגר השני שלנו, שוב בבית. עכשיו זה הזמן להקשיב לקול הפנימי שלנו. אני שואל את עצמי: האם יש משהו שהייתי נמנע ממנו עד עכשיו כי הייתי עסוק מדי, ועכשיו, בשקט הזה ששב אלינו, אני מצליח לשמוע אותו? זהו המסר העומד מאחורי הקורבנות בפרשת ויקרא. לפעמים צריך להקריב משהו כדי לראות משהו חדש, משהו שלא יכולת לראות קודם, אבל עכשיו הוא ממש לנגד עיניך. לפעמים הזמנים הקשים באמת הם הזמנים של הצמיחה הגדולה ביותר. אנחנו לא רואים זאת באותו הרגע, אבל כשאנחנו מסתכלים לאחור, אנחנו יכולים לראות מה באמת חווינו באותם זמנים.

שבת שלום,

אליזבת ברמן

BBYO

‍