רוב הפרשה של השבוע הזה נקראת כמו המדריך שהגיע עם השולחן שלי. תשים את הבורג הזה כאן, את החלק הקטן שם, ואת הגדול יותר כאן. אבל הפרשה לא מתחילה כך. הפרשה מתחילה כך: משה קרא לכל עדת בני ישראל להתאסף, ואמר להם: "אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות. בשישה ימים תעבודו, אך ביום השביעי יהיה לכם שבת מנוחה, קדוש לה'... לא תבערו אש בכל משכנותיכם ביום השבת." לאחר מכן התורה ממשיכה לדבר על ההוראות לבניית המשכן.

הניגוד הזה הזכיר לי שני הוגים יהודים שעליהם למדתי בקורס שאני לומדת. הרב סולובייצ'יק והרב אברהם יהושע השל. הרב השל והרב סולובייצ'יק מדברים שניהם רבות על המושג 'קדושה', היכן היא נמצאת ומאיפה היא באה. הרב סולובייצ'יק מלמד אותנו שכבני אדם בעולם הפיזי, אנו זקוקים למשהו הקיים במציאות שלנו שיחבר אותנו לאלוהים, כגון זמן ומרחב. הרב סולובייצ'יק מלמד אותנו שזו התפקיד והמטרה של ההלכה, החוק היהודי. החוקים שלנו נועדו לעזור לנו לנהל את האופן שבו אנו משתמשים במרחב שלנו ומה אנו עושים עם הזמן שלנו. זו תפיסה שמדברת אליי באופן אישי. אני עצמי נמצאת במסע דתי משלי בשנים האחרונות של חיי, בחיפוש אחר קדושה. כשהייתי צעירה יותר, ידעתי שאני מאמינה באלוהים, אבל אלוהים נראה כמו רעיון כל כך רחוק. אלוהים וקדושה היו רחוקים, לא משהו שהיה בהישג ידי. במקום זאת, היה פשוט יותר להתמקד בטקסים מאשר לנסות למצוא רוחניות חמקמקה. זה התחיל בכמה חגים יהודיים שנתיים כמו הימים הנוראים, חנוכה ופסח. תמיד היה לי חשוב לעשות את הדברים "נכון", ולכן פיתחתי אובססיה לביצוע נכון של הטקסים האלה. עודדתי את המשפחה שלי להתחיל להשתמש בנרות אמיתיים לחנוכה, במקום בנרות חשמליים. התחלתי לקיים את טקס בדיקת החמץ, בחיפוש אחר החמץ בעזרת הכפית והנוצה שקיבלתי בבית הספר העברי. דאגתי שהסדר שלנו יתנהל לפי כללי ההלכה.

בימים הנוראים, הרגע האהוב עליי ביותר היה כאשר צלילי the shofar את החדר כולו בצלילים הטהורים והיפים שלו. מצאתי משמעות, נחמה, קדושה ואלוהים בטקסים, אך הרגשתי שאני זקוקה ליותר. לאט לאט התחלתי ללמוד כל מה שיכולתי על המחשבה והפרקטיקה היהודית, והתחלתי לשלב אותן בחיי. טקסים כמו קידוש השבת ומוצי' הפכו עבורי לשגרה קבועה. גם בשבתות בבוקר התחלתי ללכת לבית הכנסת בתדירות גבוהה יותר. בניתי את הסוכה הראשונה שלי, אם כי ללא הצלחה. בשנה שלאחר מכן קניתי סוכה, ובכך שילבתי את היהדות במרחב ובזמן שלי.

אני מאמין שככל שנשלב בחיינו יותר טקסים הקשורים למרחב ולזמן, כך נרגיש קרובים יותר לקדושה ולאלוהים. כפי שאומר הרב סולובייצ'יק, במקום להביא את עצמנו אל תחום שלטונו של אלוהים, אנו יכולים להביא את אלוהים אל תחום חיינו, משום שהתורה יודעת שאיננו יכולים לברוח מקיומנו החומרי והארצי, ואף אינה רוצה שנעשה זאת. יש צורך בנו על פני האדמה, ואסור לנו לשכוח לעולם את המשימה החשובה המוטלת עלינו כאן, כגון השגת צדק, האכלת הנזקקים ודאגה לרווחתם של הסובבים אותנו. ההלכה שומרת אותנו מחוברים לעולם הזה, היא מונעת מאיתנו לנסות למצוא את אלוהים במרומים ולשכוח את קיומנו הארצי ואת משימתנו. במקום זאת, היא מביאה את אלוהים אלינו. היא מאפשרת לנו להיות גם בקשר עם אלוהים וגם מחוברים באופן אינטימי לעולם סביבנו.

אף על פי שהדת של מה שהרב סולובייצ'יק מכנה " הומו רליגיוזוס" – דת של בריחה מהעולם הזה כדי לטהר את נפשנו – עשויה להיראות משכנעת יותר מגבולות הזמן והמרחב, כבני אדם עלינו להישאר מחוברים לעולם שלנו. "האדם ההלכתי משתוקק להביא את הנוכחות האלוהית ואת הקדושה אל תוך מרחב הזמן, אל תוך הקיום הארצי הסופי." במילים אחרות, שתי המצוות בפרשתנו, השבת ובניית המשכן, מציעות לנו דרך להתחבר לאלוהים בשתי המציאויות הקיימות של העולם הזה, מרחב וזמן.

אך הוספתם של כמה מחוקי השבת לפני הוראות המשכן נועדה להזכיר לנו, כלשונו של הרב השל, כי "אסור לנו לשכוח שלא הדבר הוא זה שמעניק משמעות לרגע, אלא הרגע הוא זה שמעניק משמעות לדברים". העבודה במשכן הייתה קשורה לזמן. שירותים וקורבנות שונים לימים רגילים, לשבת ולחגים. לא המשכן הוא שהעניק משמעות לשבת, אלא השבת היא שהעניקה משמעות למשכן.

אלוהים מעניק לנו קדושה במרחב אך ורק משום שבני האדם זקוקים למרחב. הזמן ואלוהים אינם גשמיים, אלא נצחיים, ולכן השבת, הכלי שלנו לקדש את הזמן, עדיין קיימת. עם זאת, הדברים התופסים מרחב עשויים להיות גשמיים, אך הם זמניים בלבד; לכן המשכן (ולאחר מכן בית המקדש) היו רק אמצעי זמני לקידוש המרחב. השבת מוזכרת לפני המשכן כדי להזכיר לנו שהקדושה אינה נמצאת רק במרחב המשכן, אלא, וחשוב מכך, בזמנים וברגעים הקדושים שאנו יוצרים בחיינו.      

שבת שלום,

מתיאו לוין

שליח, אזור מנהטן