פרשת השבוע, פרשת וירא, מספרת סיפור שכולנו למדנו להבין טוב יותר בחודשים האחרונים. הפרשה נפתחת בהצגת אברהם ושרה, זוג קשישים שמעולם לא נולדו להם ילדים. אולם, יום אחד, שרה ואברהם מקבלים ביקור ממלאכים המודיעים להם שלמרות גילה של שרה, הזוג יוכל סוף סוף להביא ילד לעולם. שרה צוחקת מהמחשבה שבגיל 90 היא תתעבר ותלד ילד. אולם, זה בדיוק מה שיקרה.

בדומה לפרשת "ויירה", אנו מכהנים בוועד האזורי זה עשרה חודשים, ובמהלך עשרת החודשים הללו חווינו שינויים רבים בעולם שלנו. נבחרנו במהלך ועידה מקוונת, תיאמנו מפגשים וירטואליים בהיקף נרחב, ועשינו כמיטב יכולתנו כדי לתמוך בסניף האזורי ובשליחים, בתקופה שבה מספר הנדבקים בקורונה בטקסס היה הגבוה ביותר מאז תחילת המגפה העולמית.

כאשר בוחנים את מצבה של שרה מנקודת המבט של הרפואה המודרנית, הרעיון שהיא יכלה ללדת ילד בגיל 90 הוא מזעזע ובלתי נתפס לחלוטין. עם זאת, ייתכן שהמסר הטמון בהריון המופלא הזה אינו סיפור על זמן או גיל, אלא סיפור על כושר עמידה מדהים ועוצמה פנימית. המסר אינו שהיא ילדה בגיל 90, אלא שהיא נאלצה להמתין 90 שנה עד שהפכה לאם לראשונה, ובעלה אברהם נאלץ להמתין 100 שנה עד שזכה לחוות את שמחת האבהות.  

המאבק הזה של ההמתנה לדבר שאנו משתוקקים אליו הוא חוויה שרבים מאיתנו חוו. לדוגמה, לאורך שנת 2020 ורוב שנת 2021, חיכינו וחיכינו להתאחד מחדש עם הקהילות שלנו. המחשבה שאנו נמצאים כעת על סף חזרה לפעילויות פנים אל פנים עם כל כך הרבה מחברינו, הייתה נראית מגוחכת לפני עשרה חודשים בלבד. כמו שרה, היינו בוחנים את העובדות הרפואיות סביבנו ולא היינו מאמינים שנוכל בקרוב להשתתף בחוויה של לינה, שלא לדבר על כנס שלם. אך הנה אנחנו כאן, ונראה שההמתנה הארוכה הייתה שווה את זה, שכן סוף סוף נוכל להיות שוב יחד עם חברינו.

אמנם אנו יודעים שהמגפה עוד לא הסתיימה, ושעומדים בפנינו אתגרים נוספים, אך אמונתנו, יחד עם אמונתם של שאר חברי BBYO בכך שנצלח את הזמנים הקשים הללו, סייעה לנו לאורך חודשי הבדידות והסגרים הארוכים.

מי ייתן וכולנו נזכה להפתעות משמחות. מי ייתן והעתיד יביא לנו רגעים קהילתיים נפלאים יחד, מלאים אך ורק בשמחה ובאושר.

"לונסטאר שליחים", אבי סיגל וג'וש נטלסון