בשבת זו, ביום הראשון של חג הפסח, אנו קוראים את פרשת שמות, פרק י"ב, המספרת את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים. הפרק נפתח בדברי ה' למשה על קרבן הכבש המחייב שבני ישראל חייבים להקריב בעשירי לחודש, וממשיך בתיאור התרחשות המכה העשירית – מכת הבכורים. אנו למדים כי הבכורים היהודים ינצלו ממכה זו אם ימרחו את משקופי דלתותיהם בדם מקורבנות הפסח וימלאו אחר כל הוראות האל. לאחר התרחשות מכה זו, פרעה נכנע לבסוף ומאפשר לבני ישראל לעזוב את מצרים. כמובן, זוהי החלטה שפרעה יתחרט עליה רגע לאחר מכן, ולכן בני ישראל עזבו בבהילות.

התורה מתארת את הדברים שבני ישראל לקחו עמם בעת בריחתם ממצרים, חפצים שעדיין מסומלים כיום בסדר פסח. בתורה נכתב: "וַיִּקְחוּ אֶת-בְּצִקָּם בְּטֶרֶם יַחְמץ, וְאֶת-קִדְּרֹת-הִלְשָׁעָם עָטוּּ בְּגִדְּיֵהֶם עַל-שְׁכַמֵּיהֶם." (שמות י"ב, ל"ד). לפחות פרשן אחד, רש"י, מתמקד בניסוח הפסוק הזה, המתאר את הלחם כך: "טרם יחמץ", או "לחם בטרם יחמץ", במקום "לחם בטרם נאפה". הסיבה, כפי שהסביר רש"י, היא כדי להדגיש את תחושת הדחיפות לעזוב. השהייה הכפויה במצרים ולו לרגע אחד נוסף הייתה גורמת לבני ישראל טראומה ודיכוי גדולים עוד יותר. הם היו חייבים לברוח במהירות, בדיוק כמו שאנשים רבים נאלצים לברוח מארצותיהם כיום.    

מסיפור הפסח שלנו אנו לומדים על הסכנות שאנשים מסוימים מתמודדים עמן בסביבתם הנוכחית, כגון מחסור במזון, מחסה ומשאבים אחרים. אנו מבינים שלעתים קרובות יש צורך בסיוע חיצוני מיידי. הדבר נכון במיוחד לגבי משבר הפליטים הנוכחי באוקראינה, שכן למעלה מ-10 מיליון אוקראינים נאלצו לברוח מארצם עקב הפלישה הרוסית. פליטים אלה נמלטים מהמלחמה כדי לחפש מקלט במדינות ברחבי העולם, שם הם נאלצים להתחיל מחדש, לפתוח בחיים חדשים עם משאבים מועטים ועם קרובים רבים שאבדו. רבים מאנשים אלה הם יהודים, וחלקם אף חברים BBYO. בעוד אנו, בארצות הברית, נשב עם משפחותינו במהלך הסדרים הקרובים, הפליטים האוקראינים יחיו בסיוט שגרם פוטין והצבא הרוסי. עלינו לעזור לאנשים אלה, יהודים ולא-יהודים כאחד, המבקשים מקלט וחופש בארצות הברית ובמקומות אחרים. 

סיפור הפסח לא רק מלמד אותנו שעלינו לדאוג לפליטים, אלא גם מראה לנו כיצד לעשות זאת. בפרשה זו אנו קוראים כיצד על כל עדת ישראל להקריב את קרבן הפסח. כפי שנאמר בפסוק: "כׇּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ, כל עדת ישראל תעשה אותו" (שמות 12:47). כיום, אף שאנו כבר לא מקריבים קרבנות בעלי חיים, הרעיון של קרבן מטעם כל עם ישראל עדיין רלוונטי. הרעיון של הקורבן בימינו הוא שאנו מקריבים משהו כדי לעזור לעולם להיות מקום טוב יותר. אנו, כעם ישראל, חייבים להיאבק יחד לשחרורם של אנשים, בין אם הם פליטים מאוקראינה או מבקשי מקלט ממקומות אחרים הנמלטים מאלימות, חובתנו להקריב כסף, זמן ועבודה כדי לעזור לאנשים אלה להשיג חופש בדיוק כמונו.

אני ממליץ לכם להשתתף בסדר הפסח השנה, להרהר בסיפור יציאתנו ממצרים, להתייחס אליו בהקשר של משבר הפליטים בימינו, ולשאול את עצמכם: "איך נוכל לעזור?"

חג שמח ושבת שלום,

ג'וליה לוין, אזור צפון-מזרח: מועצת בולטימור