פרשת השבוע, פרשת חיי שרה, נפתחת במותה של שרה ובקבורתה על ידי אברהם במערת המכפלה בחברון.

אברהם ויצחק שניהם שבורי לב על אובדן אשתם ואמם, בהתאמה. עם זאת, אברהם מבין שעליהם להמשיך בחייהם. הוא מחליט שהגיע הזמן שיצחק יתחתן. לכן, הוא שולח משרת כדי למצוא אישה ליצחק. המשרת, אליעזר, מתכנן מבחן כדי למצוא אישה צדיקה ומתאימה. הוא נח ליד באר ומחליט שיבקש מים מהנשים שיפגוש, והאישה הראשונה שתציע מים גם לגמליו תהיה אשתו של יצחק.

רבקה היא האישה הראשונה שהגיעה אל הבאר, והיא מיד מציעה מים לאליעזר ולגמליו. אליעזר מביט ברבקה בתדהמה, נדהם ומלא יראת כבוד מכך שרבקה הגיעה ועברה את המבחן שלו מיד.

רבקה חוזרת לכנען עם אליעזר, שם יצחק מתאהב בה מיד, ולבסוף מוצא נחמה על אובדן אמו. בסוף הפרשה, אברהם נפטר בגיל המופלג של 175, ונקבר לצד שרה על ידי שני בניו הבכורים, יצחק וישמעאל.

אבל רגע. הפרשה הזאת היא "חיי שרה", כלומר "חייה של שרה". אך שרה מתה כמעט מיד בתחילת הפרשה. אז מדוע הפרשה הזאת לא נקראת "מותה של שרה", או שם מתאים אחר?

למרות ששרה נפטרה בתחילת הפרשה, נוכחותה עדיין מורגשת. יצחק מתאבל על אובדן אמו, ואינו מוצא נחמה עד להגעתה של רבקה. חייה של שרה נשמרים בחייו של יצחק.

אמרה נפוצה גורסת שלכל אדם יש שני מיתות. המוות הפיזי, והמוות השני – הרגע שבו מישהו אומר את שמו בפעם האחרונה. שרה היא אם האומה היהודית. אנו מזכירים את שמה מדי יום, בתפילותינו ובכתבי הקודש שלנו. אנו מסרבים לתת לה למות מוות שני, ובוחרים במקום זאת לחגוג את חייה, בדיוק כפי שעושה כותרת הפרשה הזו.

חגיגת החיים חורגת מגבולות הפרשה ונכנסת אל חיי היומיום שלנו. כאשר אנו נתקלים במצב מצער, על כולנו לקבל החלטה. על מה נתמקד? האם נניח לשלילי להוריד אותנו? או שמא נתמקד בחיובי, נקבל את מה שאיננו יכולים לשנות ונשפר את מה שביכולתנו?

פרשת חיי שרה מלמדת אותנו להתמקד בטוב, ומדגישה כי חיים ושמחה קיימים גם במקומות שבהם אנו הכי פחות מצפים להם.

‍

שבת שלום,

שליחת CVR, סופי סיטרון