פרשת השבוע, הפרשה הראשונה בספר בראשית, עוסקת באחד הסיפורים התנ"כיים המוכרים ביותר – סיפורם של אדם וחוה. פרטי הסיפור ידועים לכול. אלוהים ברא את העולם, ובכלל זה את בני האדם הראשונים, אדם וחוה. הם קיבלו מצווה אחת: לא לאכול מעץ הדעת. כאשר הם הפרו את מצוות אלוהים, הם והנחש ששכנע אותם לאכול מהפרי האסור נענשו כולם. הנחש נשלח לזחול על גחונו ולאכול מעפר האדמה. חוה נענשה בכאבים בעת הלידה, כפי שאמר אלוהים: "הנה הרבותי את צערך ואת הריונך". לאחר מכן, אלוהים העניש את אדם בעונש של עמל. אלוהים קבע שאדם יצטרך לעבוד כדי להשיג את מזונו, עד יום מותו.

קשה לראות בעונש המשלב כאב ועבודה אינסופית דבר שאינו, בלשון המעטה, שלילי. אך תוצאות אלה, אף שהן קיצוניות, אינן שליליות באופן חד-משמעי כפי שהן עשויות להיראות. סיפורם של אדם וחווה עושה יותר מאשר להסביר מדוע לנחשים אין רגליים; הוא מסביר את בריאת האנושות שלנו. הצורך לעבוד כדי לשרוד הוא חלק מהיותנו בני אדם, וזו חוויה משותפת שכולם חווים במהלך חייהם. זהו מאבק, אך זהו מאבק המשותף לכל האנושות.

עם זאת, מאבק זה אינו נטול תגמול. הדברים החיוביים אינם קיימים ללא הדברים השליליים. אין תגמול ללא מידה מסוימת של כאב. כשאנו נדרשים לעבוד קשה כדי להשיג משהו, זה תמיד מספק יותר מאשר אם הדבר היה נמסר לנו על מגש של כסף. בנוסף, לעתים קרובות אנו מעריכים יותר את הדברים הטובים בחיינו, משום שהם מלווים לרוב בלחץ. 

אנו מוצאים את אותו הרעיון כאשר התורה מתארת בפנינו את בריאת האור. התורה אומרת לנו: "וירא אלוהים כי טוב האור, ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך". אם אלוהים ראה שהאור טוב, מדוע לא ברא אלוהים אור שיהיה קיים תמיד? היה צורך באיזון בין השניים – לא רק באחד מהם. אין אור בלי חושך, כשם שאין גמול בלי כאב. למעשה, החוויה האנושית שלנו לא נוצרה עם בריאת אדם וחווה, אלא עם עונשם של אדם וחווה.

‍

שבת שלום,

הנה נול, נציגת CRW במחוז יהודיה