בפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", משה ממשיך בנאומו הארוך בפני בני ישראל על גדות הירדן. הוא נותן להם הוראות לקראת הגעתם לארץ המובטחת, כגון מעשר הביכורים והקמת שני מבנים על הר העבל: סלעים מצופים טיח שעליהם חרוטה "התורה" ומזבח מאבנים לא מסותתות. אולם, עיקר הפרשה מפרט הוראות לעם לעמוד על גבי שני הרים בזמן שהם שומעים את הברכות שיקבלו אם יקיימו את החוקים, ואת הקללות שיבואו עליהם אם לא יעשו כן. משה נכנס לפרטי פרטים, עם פנינים כגון "השמים מעל ראשכם יהיו נחושת" ו"פגריכם יהיו מאכל לכל עוף השמים, ואין מחריד".

‍

אם נתייחס למילותיו המדויקות של משה, נוכל להבחין שההוראות שלו הן בדיוק זה – הוראות. בשל תקלה פטרוגרפית (חקר היווצרותם והרכבם של סלעים), לא הורשה למשה להיכנס לארץ ישראל, ורק הותר לו להציץ בה לרגע לפני מותו. לפיכך, יש צורך בהוראות ברורות לחיים בישראל, שכן הוא לא יהיה זה שיוביל את בני ישראל לשם.

זה מעלה שאלה. מדוע משה לא אמר פשוט שיהיו ברכה וקללה, והשאיר את הפרטים המדויקים למי שיקרא את הדברים? הוא לא היה צריך לספר לכולם מראש. הוא עשה זאת כי דאג לבני ישראל. הוא ידע שבני ישראל עומדים בפני עתיד לא ברור, ולכן נתן להם זמן להתכונן. כתלמידת י"ב, גם אני עומדת בפני שינוי משמעותי הן במקום מגורי והן במקום עבודתי, ובכנות, אני יכולה להבין איזו הקלה זה היה יכול להיות. קיומם של עקרונות ברורים מבהיר את הדרך הנכונה, גם אם נדרש מישהו שיסביר אותם בפירוט. לכן, כשאנו עוברים מצד אחד של הירדן לצד השני, נקווה שחלק מאיתנו יחלוק את חוכמתו, ושארנו נהיה מוכנים להקשיב.

‍

שבת שלום,

גיל סלומקה, אזור אטלנטה רבתי