בפרשת השבוע, פרשת ויקרא-פקודי, משה מכנס את העם היהודי ומדגיש שוב את חשיבות שמירת השבת, ומפרט את החומרים הדרושים לבניית המשכן. העם היהודי ממשיך להביא חומרים רבים כל כך, עד שנוצר עודף עצום של חומרים. "העם מביא יותר מהנדרש למשימות הכרוכות בעבודה אשר ציווה אלוהים לעשות. על כן הכריז משה בכל המחנה: 'איש ואישה אל יוסיפו עוד להביא תרומות למקדש!' ויהי כן, והעם חדל להביא" (שמות ל"ו, ה'-ו'). ישנן אינספור פרשנויות שונות לפסוקים ספורים אלה. בעל הטורים מסביר שהתורה מציינת זאת כדי להכיר בכנותם של האנשים שהביאו עודף. במקום לשמור את העודפים לעצמם, הם נשמרו בקפידה והוחזקו במקום בטוח. 

אם כן, אם נסתכל על התמונה הרחבה יותר, ישנן דרכים רבות ושונות שבהן אנו עצמנו יכולים להתייחס לפרשה זו ולנסות ללמוד ממנה. הכל ביהדות מכוון אותנו לתת. מצוות כגון צדקה, מתנות לעניים (מתנות פורים לעניים) ומשלוח מנות (סלי מזון לפורים), והלכות פאה (השארת חלק מהשדה לעניים). כל הזמן אומרים לנו לקחת צעד אחורה ולעשות יותר למען הקהילה סביבנו. זהו היסוד של היהדות.

אז מדוע אלוהים דחה את כל החומרים העודפים? האם אין חשיבות לשמירה על ערכים אלה? בפשטות, אלוהים לא רצה שהמשכן יהיה מוגזם. המשכן היה מקום תפילה לעם היהודי במסעו במדבר. אף שהמבנה הזה היה מלא בכסף ובזהב, והיה מפואר ביותר, אלוהים באמת לא רצה שהוא יהיה מוגזם. אם הוא היה מוגזם מדי, זה היה מסיט את תשומת הלב מהמטרה של המשכן.

זוהי מסר חזק מאוד, והוא חוזר על עצמו לאורך כל התורה. אף על פי שהנתינה היא דבר חשוב ביותר והיא מרוממת את קהילתנו, לעיתים עלינו להקדיש דקה נוספת כדי לחשוב מהי המטרה, והאם הנתינה היא אכן הדרך הנכונה לפעול. אלוהים מעולם לא הרתיע מנתינה, אלא להפך. האנשים הללו זכו לגמול על כנותם, אלוהים דחה את עודפי החומר שלהם, והחיים המשיכו כרגיל.

שבת שלום,

שירה מרנשטיין