פרשת השבוע מתחילה בנקודת שפל קשה, עם מותה של שרה וקבורתה. קדמה לכך, כמובן, פרשת "ויירא", המסתיימת במנחת יצחק – אירוע טרגי ומלחיץ ביותר בחייו של אברהם. האירועים הנוראים הללו, המתרחשים בזה אחר זה ברצף כה מהיר, גורמים לפסוק הבא להיראות לא במקום במיוחד:  

"ואברהם היה זקן, בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל."

זה מתרחש מיד לאחר קבורתה של שרה, בתחילת הפרק הבא. אין ספק שאברהם זכה לברכות רבות, אך במבט ראשון נראה שהמשפט הזה היה מתאים הרבה יותר לאירוע משמח. אולי לאחר לידת יצחק או עם הגעתו לארץ המובטחת. מדוע התורה חוגגת את כל ברכותיו של אברהם דווקא עכשיו? אין ספק שזו הייתה תקופה של צער ועצב רב. אך למעשה, לאחר מכן אברהם שולח את אליעזר לחפש אישה ליצחק, והפעם היחידה שבה מוזכר צער בפרשת השבוע היא לקראת הסוף, כאשר נאמר שרבקה ניחמה את יצחק על אובדן אמו. היכן הצער של אברהם?

רש"י מסביר לנו שהמילה "בכל", שמשמעותה הכלבפסוק זה, שווה מבחינה מספרית למילה "בן", שמשמעותה בן. לפי פרשנות זו, ברכתו של אברהם היא יצחק, כלפיו יש לו חובה שהוא ממלא באמצעות אליעזר לפני מותו בסוף הפרשה. אחרים, כמו רבי יהודה, הציעו כי ה"הכל" שלו, ברכתו, הייתה בת. יש אף הטוענים כי המילה שאנו מפרשים כ"הכל", "בכל", הייתה שמה של אותה בת. אני נוטה להסכים יותר עם הפרשנות הראשונה, שכן שורה זו היא הראשונה בפרק והשאר עוסק כולו במציאת אישה ליצחק, ולכן בוודאי יש לזה קשר לכך.

בחזרה לצערו של אברהם: דמות עכשווית יותר במחשבה היהודית, הלורד הרב יונתן סאקס, מדבר על כך שהאופן שבו אברהם מתמודד עם כאבו ומצליח להמשיך במהירות בתוכניותיו לעם היהודי מהווה מדד לצדקתו, ובהמשך לכך – למנהיגותו. בניגוד לנוח, שהפך לאלכוהוליסט מדוכא לאחר המבול, אברהם ממשיך הלאה.

אני מאמין שיש כאן לקח שניתן ללמוד, לא רק בנושאי מנהיגות ומוסר, אלא גם בתחום בריאות הנפש. כאשר אברהם היה בשפל המדרגה, למרות כמה נורא בוודאי הרגיש במשך זמן כה רב, הוא לא ויתר. הדבר לא שבר אותו ולא הפריע לו עד יומו האחרון. זה לא מנע ממנו לעשות את מה שרצה וצריך היה לעשות. הוא המשיך לחיות לאחר מותה של שרה. התורה מונה, במפורש, את ברכותיו לאחר האובדן הגדול שפקד אותו.

אין חיים ואין אהבה בלי מוות ואובדן. אף אדם אינו חסין מפני צער, וכולנו נצטרך להתמודד עמו בשלב כלשהו. האתגר הוא האם נניח לו לבלוע אותנו, האם נהפוך לצללים של עצמנו, כמו נוח. האם נאפשר לסיפור חיינו להיות סיפור של עצב, או סיפור של הכרת תודה על מה שיש לנו?