השבוע, עם פרשת בשלח, אנו מגיעים סוף סוף לסיומה של תקופת העבדות של בני ישראל. בפרשת בשלח מתוארים כמה אירועים מפורסמים למדי – בריחת בני ישראל מפרעה, חציית ים סוף, והשמחה בשירה עם "מי מחמך". אך הגיבורה הבלתי מוכרת של פרשת בשלח היא מרים, הידועה בראש ובראשונה כאחותו של משה. כאשר היא מוזכרת לראשונה בתורה, שמה של מרים אינו ידוע והיא מכונה "אחותו [של משה]". במשך 80 השנים הבאות, מרים טיפלה בו והגנה עליו. לאחר שבני ישראל חצו את ים סוף, משה הוביל אותם במדבר בדרכם לישראל. היא צפתה במשה מרחוק כשהוא המשיך להוביל את העם במדבר, ואז הובילה אומה שטרם הכירה את זהותה. משה הרגיש אבוד ולא היה בטוח לאן להוביל את בני ישראל. אך אז, מרים לקחה באופן מפתיע תוף והתחילה לרקוד. הנשים הלכו בעקבותיה, לקחו תופים נוספים, רקדו והחלו לשיר. כעת היא מכונה "מרים" ו"נביאה", משום שיכולתה להוביל את הנשים האחרות בשירה מעידה על מעמדה הרם ומנהיגותה, מה שמאפשר לה סוף סוף לקבל שם משלה.

בחברה של ימינו, נשים ממלאות ללא הרף את החללים שהגברים מותירים ריקים. הן נאלצות להפגין עוצמה על רקע כישלונותיהם של הגברים, משום שלעתים נדירות ניתנת להן ההזדמנות להפגין אותה בעצמן. מרים אינה מקבלת שם בתחילת סיפורה, והיא מוכרת רק בהקשר של אחיה, גבר. היא זוכה לשמה שלה רק כאשר היא מצליחה במשהו. 

למרבה הצער, נשים זוכות להכרה רק לעיתים נדירות, אלא אם כן הן עושות משהו גדול, בלתי נשכח או חדש. מרים נכנסת לתפקיד מנהיגותי זה לא רק כדי לעזור לבני ישראל, אלא גם כדי להתחיל את הסיפור שלה ולבנות לעצמה שם. היא ממשיכה להעצים את הנשים סביבה, ומראה שגברים אינם היחידים שיכולים להיות נביאים ולקיים קשר מיוחד עם אלוהים. בזכות סיפורה, מרים מעצימה נשים לקחת על עצמן תפקידי מנהיגות ולבנות לעצמן שם. בסופו של דבר, היא הפכה לסמל פמיניסטי יהודי.

‍

שבת שלום,

רמי ווקר, שליחה אזורית של אזור עמק ההדסון