משה עומד לפני בני ישראל בסוף חייו ופונה אל העם כולו, בעודו מצווה עליהם את המצווה האחרונה מבין 613 המצוות ומעביר את ההנהגה לידי יהושע. היה בכך דחיפות, שכן לאחר ארבעים שנות הנהגת בני ישראל במדבר, משה לא עמד להיכנס עמם אל ארץ המובטחת. העתיד הוטל עתה על כתפי העם, ומבעד להם על כתפי מנהיגם הקרוב, יהושע.

זהו פרשת "ניצבים", שבה משה מרכז את כל העם לפניו: גברים ונשים, ילדים, זקנים, מנהיגים ואפילו הזרים – ואומר: "הנה אתם עומדים היום, כולכם, לפני ה' אלוהיכם".

זה לא היה מפקד נוכחות, אלא יותר הצהרת אחדות כלפיהם. הוא בא ואמר להם שלכל אחד מהם יש תפקיד למלא בידי האל. במהותו, הדבר דומה למה שאנו מנסים להנחיל BBYO: מקום שבו כל קול נשמע, ללא קשר לרקע או לתפקיד מנהיגותי, מקום שבו כולם תורמים למטרה אחת – בניית קהילה יהודית חזקה יותר והתלכדות למען מטרה משותפת.

עם התקרבותם של החגים, אנו ניצבים בפני הזדמנות לעצור לרגע ולהרהר. אנו יכולים לקום ולפעול – בין אם כמנהיגי סניפים או קהילות – ולפעול למען מטרות בהן אנו מאמינים, או למען האזור והקהילות שלנו. 

מבחינתי, המסר החשוב ביותר בפרשה זו נלקח מדברי משה: "המצווה הזאת אשר אני מצווה אתכם היום, לא נעלמה היא מכם, ולא רחוקה היא. לא בשמים היא... ולא מעבר לים... לא, הדבר קרוב אליך מאוד, בפיך ובלבבך, לעשותו."

מילים אלו מלמדות אותנו שהתורה אינה אידיאל בלתי נגיש, וכך גם לא תפקידינו כמנהיגים; כולנו יכולים להיות חלק מקהילה, להיות סנגורים, ולעמוד כעת על מה שאנו מאמינים בו. פרשת השבוע, "ניצבים", מתורגמת מילולית כ"העומדים", ואנו יכולים להיות אלה שבוחרים לעמוד ולהתעורר. בפרשה השנייה של השבוע, פרשת "ויילך", משה מעביר את הנהגתו ליהושע, ומראה כי אף מנהיג – לא משנה כמה גדול – אינו חיוני. סיפורם של בני ישראל אינו מסתיים במשה; הוא נמשך דרך יהושע ודרך הדורות הבאים. 

שני פרשות אלה משקפות את משמעות הפרשות "ניצבים-ויילך": "אתם עומדים: והוא הלך", המתארות את ימיו האחרונים של משה ואת ההנחיות שהעניק לעם. פרשות אלה מראות שעלינו לעמוד יחד כקהילה אחת ולהישאר חזית איתנה. לכן, עם בוא השנה החדשה, זכרו שכולנו חלק ממשהו גדול מאיתנו, ועלינו להמשיך את המורשת הזו.

שבת שלום,
שרה בגון, שליחה אזורית של SJR, מחוז 64