עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם. אלה שמותיהם של סוגי הקורבנות השונים שה' מסביר למשה בפרשה זו. עד לחורבן בית המקדש, הקורבנות עמדו במרכזו של הפולחן והאמונה היהודיים. הם היו הדרך שבה הפגנו את מסירותנו לה', שבה ביקשנו מחילה, ובשלה ביקשנו עזרה. כיום, עם זאת, אין לנו עוד בית מקדש או כהן גדול, והדרך שבה אנו מקיימים את אמונתנו שונה לחלוטין. לנוכח מציאות זו, איני יכול שלא לשאול: כאשר הדרך שבה אנו מבטאים את אמונתנו שונה כל כך, האם אנו עדיין אותה דת שהיינו בפרשת ויקרא? ואם לא, מה זה אומר עבור העם היהודי?

זה מזכיר לי את ניסוי המחשבה הקלאסי של "ספינת תזאוס". נניח שיש ספינה. עם הזמן, בעוד הספינה מפליגה באוקיינוס, חלקים ממנה נשברים ומוחלפים בחלקים חדשים. ככל שהשנים חולפות, יותר ויותר מהחלקים המקוריים נותרים בקרקעית האוקיינוס, עד שלבסוף לא נותר אף אחד מהחלקים המקוריים של הספינה. השאלה היא אם כן האם הספינה היא עדיין "ספינת תזאוס".

אף על פי שזו אינה משל מושלם לנושא המורכב שהוא היהדות, אני סבור שזהו משל הולם למדי. עם הזמן החליפו אלמנטים במנהגינו: עברנו מכיסויי ראש מסורתיים מהמזרח התיכון לכובעים, פירשנו ופרטנו את דיני הכשרות, החליפו את הקורבנות ביהדות הרבנית, בתפילה וכדומה. ברור כי המשמעות של להיות יהודי כיום השתנתה מאוד מאז ספר ויקרא.

יש דבר אחד שהופך אותנו, כעם, לשונים מאוד מ"ספינת תזאוס", וזה ספרינו. כאשר חלקים מהספינה הוחלפו בחדשים, המקוריים הושלכו ונשכחו. במסורת שלנו, זה לא קורה. אף על פי שאין לנו בית מקדש שבו נוכל להקריב קרבנות מאז חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, אנו עדיין קוראים את הכללים הנוגעים לאותם קרבנות מדי שנה בפרשה זו. היהדות המודרנית לא החליפה את היהדות של ויקרא, אלא פשוט הוסיפה עליה. המסורות של אבותינו מלפני אלפי שנים עדיין נשמרות על ידי כל קהילה יהודית ברחבי העולם, ועל ידי כל ספר תורה ומגילה המכילים את סיפוריהם.

נחזור לשאלה שהצגתי בתחילת הדברים: האם אנחנו עדיין אותה דת של בני ישראל במדבר? תשובתי היא "כן, בהחלט" נלהבת. יותר מכך, אנחנו רק חוליה נוספת בשרשרת האמונה שהחלה עם אברהם, בנו של יצרן אלילים, והיא חיה בתוכנו כיום. היהדות היא ישות חיה וצומחת שכולנו חלק ממנה.

שבת שלום,
סמואל מישקין
BBYO