יום שישי, 18 ביולי 2025 – אושוויץ-בירקנאו

הקיץ, זכיתי לבקר באושוויץ-בירקנאו בפעם הראשונה במסגרת תוכנית BBYO Central Europe Discovery" BBYO . זהו רגע אליו התכוננתי כל חיי. לומר שהחוויה שינתה את חיי או שהייתה פורצת דרך לא יעשה עמה צדק. הביקור באושוויץ-בירקנאו העניק לי פרספקטיבה חדשה על כמה אנו ברי מזל להיות כאן היום. בעודכם קוראים מאמר זה, אני רוצה שתזכרו שלמרות שזהו אחד האירועים ההרסניים ביותר בתולדות העם היהודי, אנחנו כאן היום בזכות המאבק העיקש שניהלו אבותינו למעננו. כשאני משחזרת את החוויה שלי, אני מרגישה מבורכת על כך שאנחנו, כעם יהודי, זוכים להיות מי שאנחנו היום ולחוות את החוויות הבלתי נתפסות והמשנות חיים שעיצבו אותנו כיהודים בעלי כושר התאוששות.

בתחילת הסיור עמדנו לצד פסי הרכבת שהובילו לברקנאו. דייוויד, המדריך שלנו, החל לספר על פסי הרכבת ועל כל קרונות הבהמות שהובילו מיליוני אנשים חפים מפשע, שלא היה להם מושג שחייהם יסתיימו בתוך ימים, חודשים או אפילו דקות. באותם רגעים הרגשתי קהות חושים, בידיעה שאני עומד במקום שבו נרצחו כמיליון מבני עמי.

לאחר מכן נכנסנו למגורי השינה וניהלנו שיחה מעמיקה על איך היה לחיות בתנאים הקשים האלה. דייוויד סיפר שלכל האנשים במחנה לא היה דבר. הם רק ניסו לשרוד, שלא יירו בהם או שישלחו אותם לתאי הגזים. באותם רגעים הייתי מודעת מאוד לעובדה שאני, נערה יהודייה בשנת 2025, עומדת במחנה מוות שבו נרצחו בדם קר מיליוני בני עמנו לפני כ-80 עד 85 שנה. הייתי המומה, אך גם מלאת תקווה ותודה על כך שאנחנו (הקבוצה שלנו) היינו שם באותו יום.

המשכנו ללכת. נכנסנו לחדר רחצה בזמן שדיוויד הסביר איך זה היה לשפשף את הגוף ולנסות להתקלח במקום הנורא הזה. עמדתי שם מהורהרת, מרגישה קהה, בידיעה שאנשים היו מתקרבים אל ערש דווי או פשוט נופלים מתים אם לא הצליחו לשרוד עוד. הבנתי גם שהיחס כלפי היהודים היה נורא. הם הוכו או נורו אם לא צייתו לכללי הנאצים, לא קיבלו הרבה אוכל, ולכן ברוב המקרים הם מתו מרעב או פשוט נפלו מתים. זה גרם לי להרגיש חולה.

כשהלכנו לאורך הפסים אל החלק המרוחק של המחנה, חשתי תקווה. הייתי גאה כל כך להיות שם, ומלאת הכרת תודה, שכן אילו לא שוחרר המחנה הזה, אף אחד מאיתנו לא היה כאן.

מצב רוחי השתנה ברגע שהתקרבנו לתאי הגזים ולקרונות הבהמות. דיברנו על תהליך המיון, על איך משפחות היו מופרדות, הורים נלקחו מילדיהם, ולעולם לא ראו אותם שוב. ברגעים האלה הרגשתי שאני עלולה לצעוק ולבכות בקול רם כל כך. זאת הייתה המציאות עבורם, וזה יכול היה להיות אנחנו, וזה עדיין יכול לקרות לנו. ואז, כשדיוויד הזכיר הורים, ילדים ומשפחות שלמות שנקרעו זו מזו, הרגשתי בחילה. התינוקות התמימים האלה ואמהותיהם נלקחו היישר אל מותם. בלי לדעת איפה הם, למה הם שם, או שרגעים אלה הם הרגעים האחרונים שלהם. הייתי מבועתת, ולבי היה כבד כשצעדנו בשאר המחנה. זה היה כל כך קורע לב עבורי כי היהודים האלה, חסרי הדאגות והשמחים, לא ידעו לאן הם הולכים ומה הם עומדים לאבד תוך שניות ספורות. הרגשתי גם הלם וניתוק מהמציאות מהעובדה ששמעתי וראיתי בסרטים, וקראתי על כל מה שקרה בדיוק במקום שבו עמדתי. כשהסתכלתי סביבי על האחרים בטיול, ידעתי שכולנו חולקים את אותה התחושה, בין אם הראינו אותה ובין אם לא.

באותו רגע, כשהסתכלתי סביבי, ידעתי שאנחנו הדור הבא שיכול באמת למנוע מדברים נוראים לקרות באותה צורה, רק בדפוס שונה. ואז נזכרתי באיזה עולם אנחנו חיים ואיך הדברים הנוראים האלה ממשיכים לקרות לנו, לא משנה כמה אנחנו מנסים. נזכרתי בשיחה שניהלתי עם מישהו אחר בטיול. הוא הסביר שאחד ממחנות ההשמדה האחרים יכול היה לקום ולפעול תוך דקות ספורות בימינו. כשנזכרתי באותו רגע, חשבתי: האם זה יכול לקרות? מה יקרה אם אושוויץ-בירקנאו יתחיל לפעול שוב? אבל השהות כאן באושוויץ הזכירה לי שאנחנו יכולים להתמודד עם מה שעומד בפנינו כעת. עשינו את זה עם כל כך הרבה חוסן וכוח לפני 80 שנה, אז למה לא עכשיו! בזמן שדיוויד המשיך לדבר, הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך אחד מספרי השואה שלי. הקולות של הסופרים והניצולים שעברו את כל זה התרוצצו בראשי. כל מה שעבר לי בראש היה שזה באמת קרה, ואני עומדת כאן. איך אוכל להבטיח שזה לא יקרה שוב?

לקראת סוף הסיור באושוויץ-בירקנאו, הקבוצה שלנו עצרה ליד שרידי שלושת תאי הגז הענקיים. מבחינתי, החלק הזה בסיור היה קשה כי הגעתי לנקודה שבה הייתי כל כך המומה ועייפה, ולא יכולתי להתמודד עם שום דבר נוסף. בכל אופן, בדרכנו החוצה מהמחנה, היו לנו כמה רגעים יפים שלא אשכח לעולם. הרגע הראשון היה כשכולנו אמרנו את קדיש האבלים, במקום שבו מונחות אפרן של הנשים והילדים ליד תאי הגזים. הרגע הזה היה כל כך מיוחד כי אפשר היה לראות שאנחנו, כקהילה, מתאבלים וזוכרים את אלה שאיבדנו.

רגע יפהפה נוסף שחוויתי היה מיד לאחר שאמרנו את קדיש האבלים; הצוות שלנו נתן לנו את כל הזמן הדרוש כדי לספוג את האווירה ולעכל את המקום שבו היינו. ניצלתי את הרגע הזה כדי ללכת לקצה גדר התיל ולהביט למרחק, אל שאר המחנה. הרגשתי שאני יכולה לבכות, ואז לחייך, ואז גם להיות מזועזעת בו-זמנית בגלל הדברים הנוראים שקרו כאן, אבל כל מה שעשיתי באותו יום היה לתת לעצמי להרגיש הכל, בין אם זה היה שמחה, פחד, תחושה של עומס רגשי, או שילוב של הכל יחד.

ברגע שיצאנו מאושוויץ, הרגשתי כמו אדם חדש, בוגר יותר ובעל ידע רב יותר מאז שנכנסתי וחוויתי את מקום הזוועות הזה. לרגע, הרגשתי כאילו עברתי במכונת זמן. לבי היה כבד, אך הרגשתי חזקה ומלאת עוצמה בזכות החוויה שחוויתי. הרגשתי בר מזל שזכיתי לחוות את המקום הזה ואת כל מה שהוא מייצג עבורנו, העם היהודי, כיום. בזמן שיצאנו מהמחנה, הרגשתי ממש בר מזל שיכולתי לעזוב, אבל גם בר מזל שהצלחתי לחוות את זה. לא רק שהרגשתי אסירת תודה על שהייתי במחנה, אלא שהייתה בי אש פנימית שדחפה אותי לחפור עמוק יותר כדי ללמוד עוד על מה באמת קרה כאן באושוויץ-בירקנאו. זה גם גרם לי לרצות לחקור מחנות אחרים מלבד אושוויץ-בירקנאו. כמו כן, הרגשתי תחושת חיבור עזה לניצולי אושוויץ ולשואה בכלל. הרגשתי כל כך מועצמת וגאה עוד יותר להיות יהודייה היום. לא רק שהרגשתי גאווה עצומה, אלא הרגשתי שאני יכולה לחולל שינוי על ידי כך שאדבר ואשתף את ההיסטוריה הזו עם אחרים. המחשבות שעברו בראשי היו: "וואו, אני לא יכולה לחכות ללמד ולספר לדור הבא של היהודים את ההיסטוריה שלנו ואיך יצאנו מהצד השני!"

אז לאורך שאר הסיור במחנה הראשי, אושוויץ 1, ובמשך שארית היום, הצלחתי להיות שם בשביל עצמי, בידיעה שרק זה עתה ביקרתי במקום שבו נרצחו אלפים ומיליונים. העובדה שהייתי שם בשביל עצמי בחלק השני של הסיור באושוויץ אפשרה לי באמת להיכנס לשם בראש צלול יותר, כי כבר ראיתי את הגרוע ביותר. אושוויץ 1 היה שונה בתכלית מביירקנאו, כי הוא היה דומה יותר לסיור במוזיאון מאשר לדבר האמיתי, למרות שזה היה הדבר האמיתי. הצלחתי להיות שם בשביל עצמי באושוויץ 1, כי זה הרגיש יותר כמו מוזיאון, ולא כאילו אני הולכת במחנה הראשי של אושוויץ. מצד שני, כשצעדתי באושוויץ 1 וראיתי איך חבריי מגיבים, הרגשתי שאני יכולה להשתמש באנרגיה שהעניקה לי כוח כשיצאתי מבירקנאו כדי להיות שם בשבילם. למשל, היה רגע יפהפה כשהקבוצה שלנו הייתה בחדר עם כל החפצים שנלקחו מהילדים במהלך תהליך המיון. הלכתי והסתכלתי סביבי בחדר בהלם, וראיתי את אחת מחברותיי בוכה, אז ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חזק. מבחינתי, החלק של בירקנאו בסיור היה הקשה ביותר, ולכן היכולת לראות שאני יכולה לגרום למישהו להרגיש קצת יותר טוב במקום הנורא הזה העניקה לי את אותה תחושת גאווה שהייתה לי כשיצאתי מאושוויץ-בירקנאו.

עכשיו, למרות שלא ראינו את כל אושוויץ 1, היה רגע מיוחד אחרון אחד שיישאר איתי לנצח. זה היה כשאחד מאנשי הצוות ואני רצנו בחזרה כדי לראות את תא הגזים המקורי באושוויץ 1. היכולת להיכנס ולראות את תא הגזים הייתה חוויה סוריאליסטית, כי לא חשבתי שאזכה להזדמנות להיכנס לאחד כזה. הרגעים האחרונים של היום היו משהו מיוחד. לא האמנתי שאנחנו עומדים בדיוק במקום שבו עמדו אלפי יהודים. הם חשבו שהם הולכים להתקלח, אך לא ידעו מה יקרה תוך שניות ספורות. כשאני נזכר איך זה היה לעמוד בתא הגזים הזה, אני בהלם ואין לי מילים לתאר איך זה באמת היה בפנים. אני יכול לומר שזו הייתה באמת אחת החוויות הבלתי נשכחות שחוויתי.

לסיכום, הביקור באושוויץ-בירקנאו היה באמת אחת החוויות המרתקות ביותר בכל מסע "Passport" שלי. הוא העניק לי פרספקטיבה חדשה ותחושת הכרת תודה עמוקה. אני כל כך בר מזל שהצלחתי לעבור בשערי אושוויץ-בירקנאו ולצאת משם כיהודי גאה עוד יותר בזכות הכוח שהפגין העם שלנו לפני 80 שנה. לא רק שאני מרגיש מועצם ומוכן להשתמש בכל הידע שרכשתי במהלך היום באושוויץ-בירקנאו, אלא שאני גם בטוח יותר בעצמי ומוכן ללמד את ההיסטוריה הזו לאחרים שאולי יודעים מעט מאוד או כלום על השואה ועל הזוועות שהיא גרמה.

העצה שאני רוצה להשאיר לכם היא: אם תוכלו, ואם אי פעם תהיה לכם הזדמנות להשתתף במחנות האלה, לכו. זה ישנה את חייכם. תצאו משם עם פרספקטיבה חדשה לגמרי על כמה אנחנו ברי מזל להיות יהודים בימינו. בזמן שאתם שם, גשו לזה בלי ציפיות, כי אין לכם מושג איך תרגישו או תגיבו באותו הרגע. כמו כן, לכל אחד יש את החוויה שלו, ולכן החוויה שלכם עשויה להיות שונה לחלוטין או דומה לזו של מישהו שאתם מכירים. עם זאת, מה שחשוב יותר מהחוויה עצמה הוא מה שתקחו אתכם הביתה – הידע והניסיון שצברתם מההשתתפות במחנות אלה.

לסיום, ברצוני להשאיר אתכם עם כמה מילות חוכמה שכתב אלי ויזל בספרו " הלילה": "כי אם נשכח, נהיה אשמים, נהיה שותפים לפשע."