פרשה זו היא פרשה איקונית, שרובנו זוכרים. זהו הרגע שבו משה יורד מהר סיני ומגלה, לא עם המוכן לקבל את עשרת הדיברות, אלא עם תועה, המתפלל לאל שקר. אני זוכר שכשהייתי קטן, הסיפור הזה ריגש אותי במיוחד. איך ייתכן שעם שרק זה עתה חווה נס של ממש יפקפק באלוהים? איך ייתכן שהאנשים האלה, העם שלי, שרק זה עתה הוכחה אמונתם לנגד עיניהם, יפנו עורף לאמונה כל כך מהר?

משה עלה להר סיני למשך ארבעים יום רצופים. ארבעים יום. קצת פחות ממה שנחשב כיום לספירת העומר. וזה הספיק לעמנו כדי לנטוש את אמונתו. ולכן השאלה ההגיונית היא: כמה זמן ייקח לנו לנטוש את אמונותינו או את תקוותנו?

לאחרונה אני צופה בסדרת הטלוויזיה "אבודים", אותה אני ממליץ בחום. מבלי לחשוף פרטים על העלילה, אציין כי הסדרה עוסקת בקבוצת אנשים שנקלעה לאי ונאלצת לשהות בו במשך תקופה ארוכה. בתחילת הסדרה, רוב הדמויות מאמינות שצוות חיפוש ימצא אותן בקרוב, אך ככל שהזמן עובר הדמויות מתחילות לאבד תקווה, אחת אחת, ומתאימות את עצמן לחיים על האי. מעניין לציין שבאופן כללי, הדמויות הצעירות וחסרות הניסיון הן אלה שמחזיקות בתקווה לאורך זמן רב יותר, בעוד שהדמויות המבוגרות יותר, שחוו קשיים רבים יותר בחייהן, מאבדות תקווה מהר יותר.

בהמשך השנה נגיע לפרשת שלח, העוסקת ב-12 המרגלים. פרשה איקונית נוספת. בה נקרא את הפסוק הבא:

"ילדיכם ינדדו במדבר ארבעים שנה, וישאו את אשמתכם עד אשר יפול אחרון גופותיכם במדבר."

- במדבר 14:33

במקרה זה, כאשר הפסוק מזכיר אשמה, הוא מתייחס למרגלים ששקרו לעם ישראל; עם זאת, עלינו לזכור כי זהו אותו הדור של עגל הזהב. בדיוק כמו בסדרה "אבודים", זהו הדור המבוגר, הדור שחווה קשיים, עבדות וקיום חסר תקווה במצרים, והוא זה שזנח את התקווה. זהו הדור של אליל שווא שחיקה את האלילים המצריים. זה מה שלקחתי מהפרשה הזו. דור המושרש בעבר, בקשיים, בפרדיגמה של מדכאיו, אין לו אומץ בעקרונותיו ואין לו ודאות באמונותיו. זה לא הדור שיוביל אותנו קדימה. הדור הבא, דור שאינו זוכר את הדיכוי, דור שגדל בחופש ועם ערכים יהודיים טהורים, הוא הדור שיבנה את העתיד. זהו הדור שיוביל אותנו אל המחר.

על רקע זה, אני מאחל לכולכם פורים שמח, שבת שלום ושבוע טוב מראש. עם ישראל חי.

סמואל יהודה מישקין, נשיא הארגון BBYO