האם ה-7 באוקטובר היה שואה נוספת?

לפני שנתיים, בשיעור אנגלית בכיתה י', כתבתי חיבור אישי על נושא שהיה חשוב לי. מוקדם יותר באותה שנה אירע בישראל הטבח של ה-7 באוקטובר. לפתע, להיות יהודי הרגיש מסוכן באופן שמעולם לא חוויתי קודם לכן. אז החלטתי לכתוב על איך ה-7 באוקטובר נתפס בעיניי כ"שואה נוספת". עכשיו, שנתיים לאחר מכן, לאחר שלמדתי על השואה מקרוב, אני חוזרת לשאלה הזו עם הבנה עמוקה יותר.

השנה חל יום השנה השני ל-7 באוקטובר 2023. אך עבורי זה הרגיש אחרת מאשר בשנה שעברה. בקיץ האחרון נסעתי לאירופה וביקרתי באנדרטאות לזכר השואה, בגטאות ובמחנות ריכוז. טיילתי בגטאות ורשה וקרקוב. עמדתי באושוויץ-בירקנאו. ביקרתי באנדרטאות ברחבי פראג, וינה, ברלין וורשה. השהות שם גרמה למשהו להתחבר אצלי. התחלתי להבין עד כמה ה-7 באוקטובר והשואה שונים — אך איכשהו עדיין קשורים זה לזה.

השואה הייתה רצח העם הגדול ביותר של העם היהודי בהיסטוריה. ה-7 באוקטובר לא היה השואה. אך רבים כינו אותו "היום הקטלני ביותר ליהודים מאז השואה". בעומדי באושוויץ, המשפט הזה הפך לפתע לממשי. לא רק מילים. אני זוכר שחוויתי תחושה סוריאליסטית כשעמדתי בצריפי השינה בבירקנאו, תחושה שמשהו בה היה מוכר לי מאוד, אך באותו הרגע לא הצלחתי להבין מהו. כעת, במבט לאחור, אני מבין שחוויתי תחושה דומה ב-7 באוקטובר 2023. עם זאת, בין חוויות אלה מפרידות שנים רבות.

שם באמת התבררו לי הדמיון. במהלך השואה, מטרתם של הנאצים הייתה למחות את העם היהודי. ב-7 באוקטובר, מחבלי חמאס רצחו וחטפו יהודים אך ורק משום היותם יהודים וישראלים. הפעם לא היו גטאות או תאי גז, אך עדיין נרצחו משפחות שלמות בבתיהן, נלקחו אלפי חיי יהודים, ויותר מ-250 בני ערובה נגררו לעזה. גם היום, ישנן משפחות שעדיין אין להן אפילו את גופות יקיריהן לקבורה.

מצבים שונים. תקופות שונות. אך אותו הכאב. אותה השנאה. אותה המטרה.

אני כל הזמן שואל את עצמי, האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?

במובנים רבים, כן. במהלך השואה, יהודים נרצחו אך ורק משום שהיו יהודים. ב-7 באוקטובר קרה אותו הדבר. זה החלק שמצמרר אותי. זה החלק שמרגיש כמו חזרה על העבר.

קשר נוסף שזעזע אותי היה האופן שבו קהילות שלמות הושמדו ביום אחד, בדיוק כמו בשואה, כאשר קהילות יהודיות נמחקו עיר אחר עיר. והאכזריות — ההצתות, האונס, ההוצאות להורג — זה הרגיש כמו אותה אכזריות, רק שבוצעה באמצעות נשק ומצלמות מודרניים. הצפייה בצילומים העניקה תחושה שהשואה מתרחשת לפתע שוב, אך בשנת 2023.

לאחר השואה, העולם אמר: "לעולם לא עוד".

ב-7 באוקטובר, היה נראה ש"לעולם לא עוד" הפך ל" שוב".

זה הזכיר לנו שביטחון היהודים הוא דבר שאסור לנו לקחת כמובן מאליו — אפילו לא במולדתנו.

ומאז, האנטישמיות התפרצה בכל רחבי העולם. בתי כנסת הושחתו. איומים. קריאות שנאה נשמעות בציבור. חברים שותקים כששנאה מופנית כלפינו. זה מרגיש כמו אותה אווירה שעמה התמודד העם היהודי לפני השואה — וכשאנחנו חושבים על זה, זה מפחיד.

השואה הייתה רצח עם. אף על פי שה-7 באוקטובר היה פיגוע טרור שנבע מאותה שנאה, הוא עדיין היה "רצח העם הגדול ביותר מאז השואה". הקשר אינו נוגע למספרים — הוא נוגע לזהות. הוא נוגע לכך שהפכנו למטרה רק משום היותנו יהודים. הוא נוגע לטראומה השוכנת בתוכנו מאבותינו, ושעלתה שוב אל פני השטח ביום נורא אחד. ב-7 באוקטובר 2023, חיינו ישתנו לעד.

אז איפה זה משאיר אותנו — בני הנוער היהודים — כיום?

?אנחנו לא יכולים לתת לאירועים האלה לשבור אותנו. אנחנו לא יכולים לתת להם להשתיק אותנו. עלינו לדבר, לזכור, לחנך ולהראות לעולם את החוסן שלנו. את הכוח שלנו. את הישרדותנו.

אנחנו כאן כי לאבותינו לא ניתנה ההזדמנות להיות כאן.

אנחנו הניצחון שלהם, ונמשיך להיות כך!

אנחנו הדור הבא, שנשמור על זכרם לדורות הבאים!

עם ישראל חי.

אנחנו, העם היהודי, חיים.

תמיד היה לנו.

תמיד נהיה.