בפרשת "ויירא" מתגלה אלוהים לאברהם. שלושה זרים עוברים במקום, ואברהם ממהר לקבל את פניהם באוהלו. בעיצומו של מעשה החסד, האירוח והנדיבות הזה, מגלים המלאכים חדשות מרעישות: שרה, אף על פי שהיא בת תשעים, תלד ילד. שרה צוחקת. בתחילה זו אינה צחוק של שמחה, אלא של חוסר אמון. תשובתו של הקב"ה מפתיעה: "למה צחקה שרה? האם יש דבר קשה מדי עבור ה'?"

הרב יונתן סאקס, ז"ל, נהג לחזור לעתים קרובות לפסוק זה כאחד הלקחים הנצחיים ביותר של התורה. הוא כתב כי תקווה אינה אמונה נאיבית שהכל יסתדר בקלות, אלא סירוב לוותר לעולם. "אופטימיות היא האמונה שהמצב ישתפר. תקווה היא האמונה שביחד נוכל לשפר אותו."

מסר זה נוגע ללבנו עמוקות כיום, שנתיים לאחר ה-7 באוקטובר, אז פקד את ישראל רוע שאין לתארו במילים. אנו עדיין חיים עם האבל, עם האובדן ועם הכאב. משפחות נותרו שבורות. ובכל זאת, איננו מתייאשים. אנו נאחזים בתקווה. אנו מתפללים, פועלים ודורשים שהחטופים שעדיין מוחזקים בשבי ישובו הביתה, בחיים ובבטחה.

כמו אברהם שהתפלל למען תושבי סדום, אנו מאמינים בכוחה של הצדק והרחמים. כמו שרה, אנו נקראים להאמין בכל האפשרויות, גם כאשר ההבטחה נראית בלתי מושגת. וכמו יצחק, שנאלץ לעלות על המזבח כדי להקריב את חייו אך ניצל, אנו נאחזים באמונה שהחיים יגברו על המוות. התקווה, כפי שלימד הרב סאקס, היא זו שמאפשרת לעם היהודי לשרוד טרגדיות ולבנות מחדש. התקווה היא זו שמאפשרת לנו לומר, אפילו בחשכה, "האם יש דבר קשה מדי לה'?" התקווה היא זו שמחברת אותנו זה לזה ולה', ומסרבת לתת לייאוש את המילה האחרונה.

בשבת זו, נקדיש את תפילותינו, את קולותינו ואת מעשינו לשובם בשלום של החטופים, לחיילים האמיצים שלנו ולכוחו של עם ישראל.

שבת שלום,
מיקול שור, BBYO