בפרשת השבוע, פרשת ויצא, יעקב עוזב את באר שבע בדרכו לחרן. הפרשה נפתחת במילים: "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרן" (בראשית כ"ח, י'). רש"י שואל מדוע היה צורך לכתוב הן "יצא" והן "ילך". מדוע לא נאמר פשוט שהוא הלך בדרכו לחרן? רש"י מסביר שכאשר אדם צדיק עוזב עיר, תפארתה פוחתת, משום שנוכחותו היא שמילאה אותה. זהו הסבר יפה, אך אני מעדיפה להבין זאת ברמה אישית יותר. מסע אמיתי מתחיל בעזיבה. לא רק בעזיבת מקום, אלא בהוצאת עצמך מאזור הנוחות שלך ובהשארת מאחור את הגרסה של עצמך שאתה רגיל אליה. כדי לצמוח, עליך לשחרר משהו.

?זה בדיוק מה שיעקב עושה. הוא עוזב את ביתו ויוצא למסע קשה מאוד. הנסיעה באותם ימים הייתה קשה ומסוכנת הרבה יותר מכפי שהיא כיום. היו גנבים וחיות פרא, ואף אחד לא היה שם כדי לעזור לך. בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו לבד על הכביש בלילה, בלי כלום. ישן עם אבן ככרית. האבן היא התגלמות כל הקשיים והכאב שבמסע, הבדידות, הפחד, הרגעים שבהם אתה שואל את עצמך למה בכלל התחלת. אבל באותו הרגע ממש, כשדברים נראים הכי כבדים וחשוכים, הוא חולם חלום גדול. הוא רואה סולם שמוביל לשמיים, עם מלאכים שעולים ויורדים בו. זהו הלקח הגדול: רק כשאתה עוזב את אזור הנוחות שלך, כשאתה ברגעים הנמוכים, בחלקים הקשים והמפחידים של המסע, הדלתות נפתחות סוף סוף לחלומות גדולים ולהשראה.

?עבורנו, בני הנוער, שיוצאים ל"מסע" היומיומי הזה בניסיון לגלות מי אנחנו, זה נוגע לנו עמוק בלב. לפעמים צריך לעזוב את ה"באר שבע" שלך כדי להגיע למקום שאליו אתה באמת צריך להגיע. ואולי אפילו לאורך הדרך, גם ברגעים הקשים ביותר, יופיעו "מלאכים" – הזדמנויות, אנשים טובים, רעיונות חדשים ומיומנויות חדשות שלא ידעת שיש לך.

מבחינתי, הסיפור של ג'ייקוב נוגע בי קצת יותר. בסמסטר הבא אני נוסע לפנימייה בחו"ל, וזה הולך להיות מסע לא קטן. בדיוק כמו יעקב, אני יוצא מאזור הנוחות שלי ועוזב את הבית והמשפחה. למרות שזה מרגש, לעזוב את הבית, את החברים ואת כל השגרה שלי הולך להיות מפחיד. אבל בכל זאת, בדיוק כמו יעקב, אני הולך לעזוב את "באר שבע" שלי כדי לצאת למסע מדהים ולקבל יותר ממה שאני משאיר מאחור.

יעקב מלמד אותנו שמסע שמתחיל בפחד יכול להפוך למשהו עוצמתי. המאבק יכול להפוך לכוח שלך. והדרך יכולה לעצב את האדם שתהפוך להיות.

שבת שלום,

דניאל רזון