הפרשה של השבוע היא "נח", והיא ממשיכה את סיפורו של נח והתיבה. הסיפור הזה תמיד נגע לליבי בשל התכונות הטובות שהאל רואה בנח, ובגלל העובדה שנח ואני חולקים שם (בערך).

הפרשה נפתחת בסיפורו של נח והתיבה, שבו אלוהים מכיר ברשע השורר בעולם ויוצא לטהר אותו ולהתחיל מחדש. אלוהים מצווה על נח לבנות תיבה ולקחת זוג מכל חיה. נח, החיות ומשפחתו ניצלים בתקופה של רשעות. במשך 40 יום ו-40 לילה הוצפה הארץ, ולבסוף יונה עם עלה זית סימנה את סוף המבול.

החלק השני של הפרשה בוחן את המתרחש לאחר המבול. נח משתכר, מתרחש מעשה גילוי עריות שבו מעורב חם, ובתגובה מקלל נח את צאצאיו. לבסוף, התאחדו בני האדם כדי לבנות מגדל עד השמים, אך הדבר הרגיז את האל. האל פיזר את בני האדם ובלל את שפותיהם כדי למנוע מהם להתאחד למרד, אלא כדי שישתרשו בענווה ובכבוד.

מה שהדהד בי יותר מכול הוא בחירתו של הקב"ה בנוח. נאמר כי נוח הלך עם הקב"ה והיה איש צדיק. נוח הוא הנבחר. נוח בונה, נוח הוא בעל כושר התאוששות, נוח ממשיך את החיים. נוח הוא בדיוק מי שאנו, העם היהודי, צריכים להעריך, לגלם ולהיות. היהודים הם העם הנבחר, ובזמנים כמו אלה, שבהם אנטישמיות, שנאה ודעות קדומות עדיין קיימות, עלינו לנצח. לאורך ההיסטוריה שלנו, מהבריחה ממצרים, דרך ההישרדות בשואה, ועד לשובם של כל בני הערובה סוף סוף, תמיד היינו עמידים וחזקים.

כשאני מדמיינת את היונה של ימינו, אני חושבת על ישראל. בפרשה זו, היונה מסמלת תקווה, שלווה ושלום. כאשר הוקמה מדינת ישראל בשנת 1948, זה היה משום שהעם היהודי היה זקוק למולדת. זו הייתה הקשת בענן לאחר הסערה, כמו בסיפור, כאשר אלוהים העניק קשת יפהפייה כעדות לבריתו עם האדם, והפגין חמלה ואיפוק. היינו זקוקים למקום שבו נוכל להיות קולניים וגאים בכל מה שקשור ליהדות. אף על פי ששנתיים האחרונות היו הקשות ביותר אי פעם, הוכחנו פעם נוספת שהעם היהודי ינצח. לא נשתוק לנוכח תעמולה, שנאה, בורות ואפילו טרוריסטים. שוב, העם היהודי הצליח לעבור את אחת הסופות האפלות ביותר, ושחרור החטופים שלנו מזכיר לנו את עוצמתו ואת עליונותו של עמנו.

בתוך הקהילה היהודית, עלינו להתאחד כחזית אחת. אף על פי שיש בינינו הבדלים ניכרים מבחינה גיאוגרפית, מסורתית ושפתית, לכולנו תכונה משותפת אחת: כולנו יהודים. כאשר אלוהים הורס את מגדל בבל, הוא עושה זאת כדי לפזר את האנושות ולמנוע את הסכנות הטמונות בגאווה בלתי מרוסנת ובאחידות. אלוהים מזהיר אותנו מפני יהירות, ובכך מלמד אותנו את מעלותיה של הערכת הייחודיות וקבלה הדדית. שיפוט לא רק מנוגד לערכי האחדות והחמלה, אלא גם קורע לגזרים את הקהילה היהודית, כאשר למעשה, כולנו זהים באופן ייחודי.

שבת שלום,

נועה נירמן