שירות לקהילה לא אמור להיות קשור אלינו. אך לעתים קרובות מדי, אנחנו בכל זאת הופכים אותו למשהו שקשור אלינו.

פרשת השבוע, "כי תבוא", מתארת כיצד היו החקלאים מחויבים להביא את ביכורי תבואתם לבית המקדש ולתת חלק מיבוליהם לנזקקים. במבט ראשון נראה כי מדובר בחוק חקלאי עתיק. אך במהותה, זוהי התשתית לאופן שבו צריכה קהילה להתאחד.

נתינה לזולת אינה גורעת ממה שיש לנו. נהפוך הוא, היא מאפשרת לנו להתחזק. עם זאת, פרשת "כי תבוא" מלמדת כי לא רק מה שאנו נותנים חשוב, אלא גם האופן שבו אנו נותנים. החקלאים נדרשו להביא את ביכורי תבואתם, ולא את שאריותיהם. מעשה החסד שלהם היה משמעותי משום שהיה כנה ומכוון. הדבר נכון גם לגבינו. למרבה הצער, לעתים קרובות מדי נעשה שירות לקהילה מסיבות לא נכונות – בשביל קרדיט, בשביל קורות החיים, כדי להראות שאכפת לנו. זה לא שירות אמיתי. זו קידום עצמי.

שירות פירושו לפעול מתוך תכלית, בין אם העבודה קשה או לא זוהרת. זה אומר לדעת שהעשייה עוזרת לאדם אחר, מבלי לצפות לתמורה כלשהי. גם אם לא תמיד אנו חשים התלהבות מהמעשה עצמו, אין זה מונע מאיתנו לבצע אותו מתוך התלהבות.

פרשת "כי תבוא" מזכירה לנו שעשייה למען הזולת היא אחריות. כשאנו נותנים מתוך כוונה, אנו בונים קהילה חזקה יותר, נדיבה יותר ומלוכדת יותר.

שבת שלום, BBYO,
רפאלה רימוך
BBYO