לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי בשיחת טלפון מאוחרת עם אחד מחבריי הקרובים ביותר, שגר מעבר לים. אנחנו לא מדברים כל יום, אבל כשאנחנו מדברים, זה מרגיש כאילו הזמן לא עבר. הרגע הזה הזכיר לי עד כמה חברויות מחזקות אותנו, גם כשמרחק או זמן עומדים בדרכנו.

פרשת "כי תצא" מלאה במצוות; למעשה, היא מכילה יותר מצוות מכל פרשה אחרת בתורה. במבט ראשון, הן עשויות להיראות כרשימה אקראית: החזרת אבדות, שחרור אם הציפורים, יחס הוגן לעובדים, הקמת ערי מקלט. אך אם מתבוננים מקרוב, ישנו נושא המשותף לכולן: האחריות כלפי הזולת.

מצווה אחת בולטת בעיניי: "לא תעמוד על דממו" (דברים כ"ב, ג'). אם אתה רואה את שורו או חמורו של חברך תועים, אינך יכול פשוט להמשיך ללכת. עליך לעצור, לשים לב ולעזור להחזירו. במילים אחרות: כאשר מישהו מתקשה, כאשר הוא "איבד" משהו, בין אם מדובר בחפץ, בשיווי המשקל שלו או אפילו בתחושת העצמי שלו, אנו נקראים להתערב.

זו מהות החברות, ובמיוחד ביהדות. לא רק לצחוק יחד ברגעים המשעשעים, אלא להיות שם גם כשזה לא נוח, כשזה דורש מאמץ, כשזה אומר לעצור לרגע את הדרך שלך כדי ללכת לצד מישהו אחר.

BBYO אנו מדברים לעתים קרובות על אחווה. אך פרשת "כי תצא" מזכירה לנו שקשר אמיתי אינו נובע רק מהשייכות לאותו סניף או מהשהייה באותו החדר. הוא נובע מאחריות: הבחירה לדאוג, הבחירה שלא להישאר אדישים.

‍

והנה השאלות שהפרשה הזו מעלה בי:

• כשהחברים שלי מתקשים, האם אני שם לב לכך, או שאני פשוט ממשיך ללכת?

• איך אוכל לשאת באחריות כלפי הקהילה שלי באופן שיחזק את הקשרים בינינו?

• מה פירוש הדבר, בעולם של ימינו, לסרב להיות אדיש?

‍

מי ייתן ונלמד מפרשת "כי תצא" שידידות אינה נבנית רק על שמחה משותפת, אלא גם על נוכחות מתוך אכפתיות ואחריות. מי ייתן והקשרים שלנו, בין אם הם מעבר לרחוב, מעבר לאוקיינוס או בין דורות, יזכרו לנו תמיד שאנחנו לעולם לא לבד.

‍

שבת שלום BBYO,

מאיה שחר

BBYO