למילים הראשונות בפרשת "אמור" יש משמעות רבה: "???? ?? ??????" ("דבר אל הכוהנים"). הפרשה נפתחת במילה אחת, אך עוצמתית: "דבר". 

התורה מתארת את ההיבטים השונים של החיים היהודיים. ראשית, היא מסבירה את האחריות המיוחדת המוטלת על הכהנים. על הכהנים הוטלה האחריות לשמור על בית המקדש. כללים אלה מסבירים את הגבולות שעלינו לקיים, כגון כיצד להתאבל, עם מי להתחתן ומתי להימנע מקיום מצוות. בעינינו, חוקים אלה עשויים להיראות מחמירים, אך הם משמשים תזכורת לאחריותם של הכהנים במעשיהם, שכן לכולנו יש אחריות על דבר שאנו משתמשים בו מדי יום: קולותינו.

אנו חיים בעולם, במיוחד כבני נוער, שבו קיים לחץ מתמיד להיראות מושלמים. בין אם מדובר בבית הספר, ברשתות החברתיות או בעתיד שלנו, לעתים נדמה שאנו מושווים כל הזמן לאחרים. במובן מסוים, זה יכול להרגיש כאילו מבקשים מאיתנו לחיות כמו כהנים, תמיד מסודרים, תמיד "נכונים". עם זאת, אנחנו מושלמים בחוסר השלמות שלנו. במציאות, הייחודיות של חוסר השלמות שלנו היא מה שהופך אותנו לחזקים, בדיוק כמו הכהנים. 

"אמור" קורא לנו, חברות Alephs "בנות ברית" של ימינו, לרתום את כוח קולותינו למען הטוב. אנו יכולות להשמיע את קולנו נגד העוול שבעולם ולהיות האור ביום של מישהו. תחושת הקדושה הזו, הטמונה בנשמתנו, היא המתנה של "אמור", המנחה אותנו לחיות חיים של קדושה.

בהמשך הפרשה, רעיון הקדושה הזה מופיע שוב דרך הזמן עצמו, במצוות ספירת העומר – ספירת שבעת השבועות שבין פסח לשבועות. בכל יום אנו סופרים בקול רם. טקס זה מזכיר לנו לעצור לרגע בחיינו העמוסים לעתים, ולהקדיש זמן למחשבה ולצמיחה. 

בדיוק כפי שספירת העומר בונה אותנו יום אחר יום, כך אנו בונים את עצמנו מילה אחר מילה. השמחה והקדושה שבספירת העומר מהוות הזדמנות להתחבר בתוך הכאוס של חיינו הבלתי מושלמים. אנו יכולים להשתמש בקולנו כדי לעצור לרגע ולומר לעצמנו ולאחרים מילים שמרפאות.

פרשת "אמור" מזכירה לנו "לדבר". לא במילים רמות שמושכות תשומת לב, אלא בלחישות שקטות של תמיכה, כאשר אחיך Aleph אחותך מ"בני ברית" זקוקים לחיבוק ולכתף להישען עליה. כשאנו משתמשים בקולנו כדי לעודד ולתמוך באחרים, אני מבקש מכם לזכור את הדברים שנאמרו בפרשת "אמור", המנחים אותנו לחיות חיים של שלמות בתוך חוסר השלמות.

בעודנו מקבלים בברכה את כלת השבת, אני שואלת אתכם: אילו מילים אתם צריכים לומר לעצמכם או לאחרים? "אמור" מלמד אותנו לשאת באחריות החיים בחן ובצניעות, תוך שאנו זוכרים שגם מי שנדרשים מהם הסטנדרטים הגבוהים ביותר זקוקים לתמיכה.

מי ייתן ויהיה לנו האומץ לדבר, לבקש עזרה ולרומם את רוחם של הסובבים אותנו. ומי ייתן וכולנו נחווה שבת מושלמת-לא-מושלמת, בהנחיית כוח קולותינו.

שבת שלום,

מל פרנקלין

אזור ויסקונסין