פרשת "בו" מסמנת נקודת מפנה בסיפורם של בני ישראל. עד כה, זהותנו עוצבה במידה רבה על ידי הסבל. אנו ידועים כעבדים, כעם מדוכא המוגדר על ידי מה שנעשה לנו. אך בפרשת "בו" מתרחש שינוי. עוד בטרם שוחררו בני ישראל פיזית ממצרים, אלוהים מתחיל להגדיר מחדש את זהותם.

המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל אינה עוסקת באמונה או במוסר, אלא בזמן: "החודש הזה יהיה לכם ראש חודשים". אלוהים מעניק לבני ישראל את השליטה בלוח השנה. לראשונה, הם אינם חיים עוד על פי לוח הזמנים של פרעה, אלא על פי לוח הזמנים שלהם. זהות מתחילה כאשר אתה מסוגל להגדיר את הזמן, את סדר העדיפויות ואת קצב החיים שלך. מיד לאחר מכן, אלוהים מצווה על בני ישראל לסמן את משקופי דלתותיהם בדם ולהתאסף בתוך בתיהם כדי לאכול את קרבן הפסח. החירות לא מתחילה בכיכר הציבורית, היא מתחילה במרחבים הפרטיים. בתוך הבית. בתוך המשפחה. זהות היא לא רק משהו שאנו מצהירים עליו כלפי חוץ; היא משהו שאנו מתרגלים בתוכנו.

פרשת "בו" שמה דגש רב גם על סיפור הסיפורים. שוב ושוב, התורה אומרת לנו שעלינו להסביר את יציאת מצרים לילדינו: "וספרת לבנך ביום ההוא..." זהותנו כיהודים קשורה קשר בל ינתק לסיפורים שאנו בוחרים לספר מחדש. איננו רק עם שזכה לחופש: אנו עם שזוכר את השחרור, ומעביר את הזיכרון הזה במכוון.

מבחינתי, זה נוגע לי באופן אישי במיוחד. הזהות היהודית שלי לא נבעה מרגע מכריע אחד, אלא מחוויות חוזרות ונשנות: שולחנות שבת, שיחות, מסורות וקהילות שמזכירות לי מי אני. במקומות כמו BBYO למדתי שזהות היא לא משהו ש"מבינים" בבת אחת; זה משהו שבונים באופן פעיל על ידי נוכחות, הצגת שאלות והבחירה להשתייך. בדיוק כמו בני ישראל בפרשת "בו", לא חיכיתי שהכל יהיה ברור לפני שתפסתי את מקומי, אלא נכנסתי אליו תוך כדי למידה.

העוצמה טמונה בכך שכל זה קורה עוד לפני שהים נבקע, עוד לפני שהנסים מגיעים לשיאם. התורה מלמדת אותנו שהזהות אינה מחכה לחופש מושלם או לתנאים אידיאליים. היא נבנית גם ברגעי אי-ודאות, בעודנו עומדים על סף הבלתי נודע.

פרשת "בו" שואלת אותנו: מי קובע את זהותנו? כוחות חיצוניים או אנחנו? כמו בני ישראל, אנו חזקים ביותר כאשר אנו לוקחים אחריות על זמננו, על סיפורינו ועל קהילתנו. הזהות היהודית אינה דבר המוכתב לנו. היא דבר שאנו בוחרים, מעצבים וממשיכים הלאה.

שבת שלום,

מאיה סהר, BBYO